אומרים שאני הכי אבא שלי. כולנו היינו קרובים אליו, אבל באופי – זה אני. אפילו סבתא שלי אומרת שאני הכי הבן שלה.
אולי זו הכתיבה שלקחתי ממנו, אולי זו הציניות ואולי זו החיבה הכמוסה לבדיחות קרש כשאף אחד לא רואה. אפשר להגיד שמכל שלושת האחים, אני נפלתי הכי קרוב לעץ. אבל גם במטר הזה שביני ובין הגזע, הייתי שמח אם בכמה דברים קטנים הייתי קצת יותר דומה לו. כי אני יודע איך אני זוכר אותו, והשאיפה הכי גדולה שלי בחיים – חוץ מדאבל חיפאי על הראש של מכבי תל־אביב – זה שהילדים שלי יזכרו אותי ככה.
דמיון חופשי
♦ אני רוצה להיות משקיען כמוהו בהכנת סנדוויצ'ים לילדים בבית הספר. הוא היה קם בכל בוקר בשש וכשהייתי מתעורר כל הבית היה עטוף בריח חביתת ירק או פסטרמה הודו עם מלפפון חמוץ. אני, לעומתו, מזלזל בתחום. את עוללי יחידי אני שולח לגן עם סנדוויץ' גבינה לבנה פושטי לאללה. נכון, הילד עוד בגן ואנחנו גרים בשכונה אשכנזית, אבל הלוואי שהייתי דומה בכך לאבא.
♦ אני רוצה לדעת כמוהו לפתור תשבצי היגיון. אני לא יודע במה ניחנתי פחות, ביכולת מוחית או בסבלנות, אבל האיש גמע אותם. כשהיינו נוסעים לחופשות משפחתיות באילת, בזמן שהייתי קורא ספר גרוע או משחק בטטריס הוא היה פותר את עצמו לדעת עם חוברת התשחצים שהיה קונה בעוד מועד. פעם בחיי הצלחתי לפתור הגדרה של תשבץ היגיון והיא צרובה על נפשי עד היום: "תישן בעיר לפני שתשפוט אותה". שש אותיות. תסתדרו לבד.
♦ אני רוצה שיהיה לי בושם משלי. אני בן 37 ועדיין לא מתחבר לקונספט הזה. מדי פעם שירן קונה לי ואני שם, אבל בכללי אני מסתפק בדאודורנט. זה אחלה, אבל ריח של דאודורנט לא זוכרים. בכל פעם שעובר לידי מישהו ברחוב עם שפריץ או שניים של Eternity של קלווין קליין, אני נזכר באבא.
♦ אני רוצה את היכולת לצחוק כמוהו. אני כבר מקולקל, כל הדור הזה מקולקל. מרוב בדיחות בפייסבוק, קטעי סטנד־אפ בכל מקום וסדרות קומיות, התרגלתי לצחוק בקטן. דברים עדיין מצחיקים אותי, אבל הצחוק עצמו מאופק יחסית. אבא שלי לעומת זאת היה נקרע. הוא היה מאלה שדומעים ולא נושמים איזה חמש שניות כשבאמת מצחיקים אותו. כמה שאהבתי להצחיק אותו.
♦ אני רוצה להתלבש כמוהו: חולצה מכופתרת ומכנס מחויט. נכון, הוא עבד בבנק והמעמד מחייב, אבל הורג אותי לחשוב שהילדים שלי יראו אותי כל החיים בטריקו. רבאק, איך אני אמור לשדר סמכות אם מגיל שלוש הם מתלבשים כמוני, בג'ינס וטי־שירט? אני אפילו מוכן להישבע שיש להם יותר חולצות מכופתרות משלי יש.
אנקדוטה קטנה: בעוונותיי עבדתי כנער בן 16 בבורגר־ראנץ', והיו ברשותי בערך 700 חולצות מכופתרות עם לוגו הרשת. בשלב מסוים בחיינו חלקנו אני ואבי ארון, ועד היום מדברים בסניף דיסקונט עפולה על סגן המנהל שהגיע פעם עם חולצה של בורגר־ראנץ' לעבודה.
♦ אני רוצה שיהיו לי הרבה חברים, כמו שהיו לו. אני זוכר את ימי חמישי בערב, כשכל החברים היו באים אליו לראות "מכבי", עוד בתקופה שלקבוצה הייתה מדינה. אהרון וקובי ושלמה וגרינברג יושבים בסלון וצורחים על השופט ועל גודס ואחד על השני, רבים ושמחים, צועקים ואוכלים. אני זוכר איך הוא היה מסכים שאשב איתם כי ממש אהבתי כדורסל. האמת שדי שנאתי כדורסל. אהבתי אותו, ואותם.
היו לו הרבה חברים – לא חברים של שלום־שלום. חברים טובים, חברים לקפוץ אליהם, חברים שיקפצו אליו, חברים של טלפון. לי משום מה אין. אולי זו התקופה, אולי אלה הילדים, אולי אני סוציומט או סוציופת או שניהם. אני בהחלט מקווה שמתישהו זה ישתנה, אבל לך תמצא שלומואים וגרינברגים בעולם של פייסבוק ואינסטגרם.
♦ אני רוצה שהזוגיות שלי עם שירן תהיה כמו של ההורים שלי. לא שהיא הייתה נטולת ריבים ועצבים פה ושם, אבל היה רוגע. הייתה המון אמת, והיה ים אהבה. בעיקר אני זוכר איך הייתי מסתכל עליו מחבק אותה או מנשק אותה כשהוא חוזר הביתה בשישי בצהריים, רגע לפני שהוא מכין כבד עם בצל מטוגן ופירה. אני רוצה שגם אדם וגפן ופלג יראו ככה את אבא ואמא שלהם. אתם יודעים מה, אני רוצה לדעת להכין כבד עם בצל מטוגן ופירה.
♦ ובהמשך לכך, אני חייב לשדרג את יכולות המטבח שלי. כמה עוד אוכל לרכב על "המקושקשת הכי טובה במזרח התיכון". אבא שלי היה איש של חמין, וסלט חצילים וניוקי שיעיף לכם את הראש, וציבלס שזה ביצה עם בצל שהמציאו לה שם מיוחד, ומצה־בריי אלוהי, ומרק אפונה עם בצקניות שאלף שפים לא ישחזרו, ועוד ים דברים שהתקזזו עם ה"על האש" שעשה הכי גרוע בעולם. אז הכישלון בנפנוף המנגל עבר אליי, אבל מה עם כל השאר?
להיות אדם
אני רוצה להיות טוב כמוהו. באמת טוב, טוב בלי מחשבה, טוב כאינסטינקט, לא "פראייר". אלא טוב. סיפרתי פה כבר כמה פעמים שאבא שלי היה לב עם קצת איש מסביבו. אז אני אותו הדבר רק עם עוד מלאנתלפים איברים מיותרים.
אני עובד על עצמי, אני באמת משתדל, ויש לי אלף תירוצים לכך שאני לא טוב כמו שהייתי רוצה להיות, אבל אם אני "בול אבא", כמו שסבתא אומרת, אז נראה לי שאסור לי לבייש את הפירמה (הנה, עוד ביטוי "מודרני" שהוא אהב להשתמש בו).
נראה לי שמוזר לסיים טור בסוגריים, אז רק אגיד לסיום שוב: אני אוהב אותך אבא, היית אחלה עץ. מתגעגע, התפוח.
