לרעיון הקמת המפלגה הרפובליקנית השמרנית הישראלית היו מאז ומתמיד תומכים רבים. תוצאות הבחירות צפויות להפוך את הרעיון לאחד הבולטים בשיח הפוליטי בשנים הקרובות. אובדן חמישה מנדטים דתיים לפחות, שתמכו בימין החדש ובזהות, לצד ההישג הנמוך יחסית של איחוד הימין לעומת הנבחרת הציונית־דתית של הליכוד, העלו מחדש רעיון ישן: השתלבותה של הציונות הדתית לגווניה בתוך הליכוד. במוסף יומן לפני שבוע נבחנה האפשרות הזו מכמה זוויות ראייה ("מבצע יונתן", חגי סגל; "הכול בגלל מסמר קטן", רן ברץ; "יד בנימין", יונתן אוריך בריאיון לאריאל שנבל).
להבהרת הכשלים ברעיון הזה נציג את התסריט המדומיין הבא, שברץ הציג באופן חיובי. נניח שמלבד החרדים, כל מצביעי מפלגות המחנה – זהות, הימין החדש, איחוד הימין, כולנו וישראל ביתנו – השתלבו ותמכו בליכוד הגדול. כל הגוונים המפלגתיים נעלמו, שום מצביע לא נטש והליכוד היה זוכה כביכול ב־54 מנדטים. בפועל, ספק רב אם בכלל יתקרב לחמישים מנדטים. אוסף כזה, כפי שיובהר להלן, מטשטש רעיונות ואינטרסים ייחודיים, ולא יתאים למצביעים רבים.
בכל מקרה ברור שהליכוד הגדול והמדומיין לא יגיע לרוב מוחלט בכנסת, הישג שאף מפלגה לא הגיעה אליו מעולם. מלבד הרצון לקדם מדיניות, מפלגת שלטון מונעת מהשאיפה לשמור על השלטון. ברור שהחרדים לגווניהם ימשיכו לשמור על עצמאותם המפלגתית. כך תיווצר קואליציה דו־מפלגתית שבה החרדים יהפכו למי שקובעים בלעדית מי יזכה בשלטון, כל שלטון שהוא. מי שחושב כיום שהמחיר של החרדים גבוה מדי, לא מבין את גובה המחיר הבלתי מוגבל בתסריט המוצע.
אחד הטיעונים של תומכי המפלגה החובקת כול הוא שהמשא ומתן בין מפלגות עצמאיות כיום יהפוך למשא ומתן פנימי בתוך המפלגה הגדולה. אולם במפלגת שלטון גדולה נודעת חשיבות קריטית למשמעת הסיעתית. אין טעם למפלגה גדולה בלי שנציגיה פועלים בסוגיות עקרוניות וחשובות כאיש אחד. הדינמיקה הזו מעודדת קונפורמיזם עד כדי כניעה לקו הכללי של המפלגה, ומונעת הצגת עמדות חלופיות ומאתגרות.
ניזכר לרגע בעמדות הליכוד בסוגיות הזהות היהודית, דת, חברה ומדינה. מתקשים להיזכר? אתם לא היחידים. גם אם תצליחו לאתר את מצע הליכוד בנושא, זה לא ישנה דבר. התלות של הליכוד הגדול בחרדים תהפוך סופית ומוחלטת, ותקבע בלעדית את ההתפתחויות בסוגיות הללו. גווניה של הציונות הדתית, המחזיקים בעמדות שונות וייחודיות, יידחקו וייעלמו תחת לחצי הקונפורמיזם, המשמעת הסיעתית והתלות בחרדים.
נעבור לישיבות הקבינט המדיני־ביטחוני. מי משוחרר יותר להציג שאלות קשות ולאתגר את המערכת – אחד מנציגי המפלגה הגדולה או ראש מפלגה עצמאי יותר? השר שמעמדו תלוי בראש הממשלה, או זה שעומד בראש מפלגה משלו, גם אם קטנה? ובכלל, מי יהיה הגורם שיאתגר את הליכוד מימין בשעות מבחן בסוגיות חשובות?
יש תסריט ריאלי בהרבה, שראוי ליישמו בפעם הבאה. בתסריט הזה אחוז החסימה יורד מעט, מארבעה לשלושה מנדטים. הימין החדש וזהות עוברות את אחוז החסימה והקואליציה גדלה ל־68 מנדטים. בקואליציה הזו שום שותפה יחידה, דוגמת ישראל ביתנו כעת, לא יכולה לאיים על הרוב. בקואליציה רב־מפלגתית לכל הפחות קיים הסיכוי שהחרדים יהיו שותפים שווים, ובמעמד שאינו מאיים על הרוב.
בזירת הציונות הדתית, הבית היהודי היה משותק בסוגיות דת ומדינה בגלל המחלוקת הפנימית בין גווני התנועה. שיתוק שהתפתח במפלגה קטנה יתחזק לאין שיעור במפלגה גדולה, שתלותה בחרדים מוחלטת. במה יהיה שונה גורלם של הגוונים הציוניים־דתיים שיצטרפו לליכוד, מהגוון הלא ברור של הציונים־דתיים שנמצאים בו עתה? ציונים־דתיים מתבקשים עתה להיטמע בליכוד, טמיעה שמשמעותה כניעה לעמדות החרדיות. ייתכן שהשתלבות כזו מתאימה לאגף מסוים הציוני־דתי שממילא אין בינו ובין החרדים הבדלים גדולים בסוגיות דת ומדינה. כמותם הוא שולל את אמנת גביזון־מדן, ומתנגד לגישותיהם של רבני בית הלל וצהר בתחומי גיור, כשרות ועוד.
מי שמאמין שלציונות הדתית יש אמירות ערכיות ומעשיות המבדילות בינה ובין החרדים, אמור להתנגד להצעת ההשתלבות בליכוד. להפך; הוא אמור לדרוש את הורדת אחוז החסימה, כך שיינתן ייצוג הולם לגווני הציונות הדתית. בליכוד הגדול המוצע אולי יהיו יותר נציגים ציונים־דתיים, אך הרבה פחות ייחודיות אידיאולוגית ציונית־דתית.
