בנתיבי איילון, בואכה מרכז עזריאלי, נתלה שלט חוצות נוצץ במיוחד. "הסטורי של אווה", נכתב בפונט שמח על רקע סגול מתחלף בתוספת חוטי תיל. "אם היה אינסטגרם לילדה בשואה" הוסיפו האותיות לרקד.
כן, שמעתם נכון. סדרת סרטוני אינסטגרם חדשה תספר את סיפורה של אווה היימן, נערה יהודייה מהונגריה דרך יומנה האישי שאותר אחרי המלחמה.
והרשת כמרקחה. מה השלב הבא? תהו המזדעזעים, צילומי הישרדות במחנה השמדה? סלפי "עם הרעבים שלי" בגטו?
שהרי אין דבר שהישראלים אוהבים יותר מאשר להזדעזע. ומה מזמין יותר מהניסיון המילניאלי להנגיש את השואה באמצעות האינסטוש. כאילו לא התרגלנו כבר, שנים קודם לכן, לצפות בסרט "הפסנתרן" בקולנוע עם פופקורן וקולה ביד. כאילו מרביתנו לא מעבירים את הצפירה על הספה מול הטלוויזיה, ואחר כך רצים לפרסם איזה פוסט על סבתא בפייסבוק במקום להוציא את הרגליים מהבית וללכת לטקסים. כאילו אנחנו לא מדליקים נר זיכרון וירטואלי וחשים שיצאנו ידי חובתנו בהזדהות עם הנופלים. כאילו אין לנו בעיה לשים סמיילי עצוב על מודעת אבל פייסבוקית במקום להזיז את עצמנו מהכורסה ולנחם את האבל. כאילו לא התרגלנו לבכות דרך מקלדת, לשמוח דרך מסך, לבשר על אירוסין ולידה דרך סלפי ולהזדהות עם מצוקות חברתיות באמצעות סמיילי עצוב.
לפני חודשיים, כשיצאתי למסע לפולין, התלווה למשלחת ניצול שואה בן תשעים. ובזמן שהסענו אותו ממדרכה למדרכה בכיסא הגלגלים חשבתי על כך שזהו, עוד מעט זה ייגמר. כבר עכשיו מעטות המשלחות שזוכות לצאת עם ניצולים. בעוד עשר־עשרים שנה כבר לא נשמע על השואה ממקור ראשון. נשמע עליה דרך הקלטות, דרך מכתבים וסרטים וצילומי עיתונות. אבל הזיכרון המוטמע של נער שראה מקרוב קשיש עם מספר על היד, שהביט בעיניו הדומעות של ניצול כשהוא מספר על הרגע שבו נפרד מאביו – את זה כבר לא יהיה לנו.
"סעו לטרבלינקה", כתבה ניצולת השואה הלינה בירנבאום עם שובה לפולין. "פקחו את עיניכם לרווחה, חדדו את השמיעה, עצרו את הנשימה והקשיבו לקולות הבוקעים שם מכל גרגיר אדמה". מה מקומו של המוחשי בהנצחת השואה? מה ההבדל בין צפייה בכתבה טלוויזיונית, ערוכה היטב ככל שתהיה, לעמידה פיזית בטרבלינקה, אפילו שאין שם כמעט שום דבר לראות. "לאן את נוסעת?" יכתוב לה בנה יעקב גלעד, "הנצח הוא רק אפר ואבק". והלינה תתעקש, כי יש דברים שחייבים לראות בעיניים כדי להבין.
לפני שנתיים ביקרתי בבית אנה פרנק באמסטרדם. החוויה הפיזית הפשוטה, שבה את עוברת מקומה לקומה, מרגישה ברגלייך את המבוך שהיה למסתור עבור משפחה שלמה במשך חודשים ארוכים, מביטה בחדר קטן וצפוף ומדמיינת חיים שלמים בצל הפחד – אלו דברים שאף סרט טוב לא יכול להעביר. כאשר יצאתי משם ראיתי נערה הולנדית בוכה את עצמה לדעת. זרים ניגשו לחבק אותה מרוב אמפתיה ורחמים, וכשתחקרתי אותם הבנתי שזו הפעם הראשונה שהיא שומעת על השואה. היא חוותה סיפור עוצמתי מאוד בלי הכנה מוקדמת ובלי לדעת מה קרה בסוף.
אמרתי לה "תסתכלי עליי. אני יהודייה. סבתא שלי הייתה במחנות, שרדה אותם. יש גם אנשים ששרדו. והם הקימו משפחות גדולות. הביאו חיים. יש להם בתים עכשיו. יש להם ארץ".
זה דבר אחד לשמוע, ודבר אחר לראות בעיניים.
אז לא על המדיום עלינו לתהות, אלא על הדרך. האם השואה מסופרת כמו שהיא ראויה שיספרו עליה. האם ילדינו יצליחו לדמיין את חוסר האונים ואת העוול דרך סטורי באינסטגרם כמו שאנחנו הצלחנו. האם החוויה המתווכת תותיר אותם אדישים או שהיא תצליח להפעיל בהם רגש.
ואם היה אינסטגרם בשואה. ובכן, מהי התהייה בעצם? האם התיעוד האינטנסיבי היה משנה את גורלם של היהודים? כולנו רואים כיצד החשיפה האינטנסיבית לזוועות ברשת מייצרת יותר קהות חושים מאשר הזדהות אמיתית שמובילה לפעולה. יושב אדם בביתו, שולח סמיילי עצוב לידיעה על התעללות בחסר ישע ומרגיש שיצא ידי חובת זעזוע.
את שלב הפסיביות הלימודית עברנו מזמן, עוד הרבה לפני הסטורי של אווה. זה לא באמת משנה אם ילדינו ילמדו על השואה דרך סטורי באינסטגרם או סרט של ספילברג. אבל לאלו שחפצים במפגש אמיתי מול רוע אנושי לצד גבורה אצילית אין לי אלא להמליץ – סעו לטרבלינקה. שוטטו ביערות. חצו את המסילות. עמדו מול הבורות והרגישו את המראות. אין דרך קיצור לשואה. כדי לתפוס ממנה משהו באמת משנה חיים, חייבים לראות את הקולות.
