בעוד שלושה שבועות אני אמור לנסוע לארה"ב, אל הכפור הלבן של ויסקונסין. הנסיעה הזו היא נס. בחורה מקסימה שעובדת בסוכנות היהודית במילווקי ראתה בפייסבוק את סדרת הרשת שלנו – "הטרמפיסטים", והחליטה להזמין אותנו לסבב הרצאות קצר ואינטנסיבי בסביבה. כשהיא שלחה את המייל הראשון חשבתי שהיא צוחקת עליי. אבל מהתכתבות להתכתבות העסק הפך לרציני. והנה, עוד מעט זה קורה. עוד מעט אנחנו אשכרה טסים.
כשניסינו לקבוע את התאריכים המדויקים של ההרצאות והטיסות, פשפשתי קצת באינטרנט, וגיליתי שהלהקה שאני הכי אוהב בעולם, בון איבר, מופיעה במילווקי בדיוק בתאריכים שבהם אנחנו אמורים לנסוע. כמה שמחתי. כל כך שמחתי. אני כל כך אוהב את הלהקה הזאת. אני כל כך אוהב את השירים שלה. ומה הסיכוי שדבר כזה יסתדר. כמה שמחתי. שלחתי לאלעד צילום מסך של פרטי ההופעה, וכתבתי לו, ככה נראית סיעתא דשמיא.
הכול התנהל כמתוכנן, הזמנו כרטיסים להופעה. הבחורה מהסוכנות תיאמה לנו הרצאות בכל ימי השבוע שלפניה וחופשת העבודה הנפלאה שלנו בצפון ארה"ב הלכה והתבררה. קודם יהיו לנו חמישה ימים של הרצאות. אחר כך יהיה לנו סופשבוע שקט במילווקי. ובסופו, במוצאי שבת, נלך להופעה של בון איבר, ונתנחם.
אבל אז, ממש לפני כמה ימים, רגע לפני שכרטיסי הטיסות ששמרנו נסגרו, אלעד, שותפי לנסיעה, הודיע לי שיש בעיה. צצו עניינים חשובים. הוא מוכרח לחזור מיד אחרי ההרצאות. הוא לא יכול להישאר איתי להופעה. הוא היה רוצה, אבל הוא פשוט לא יכול. ניתקתי את השיחה. באינבוקס שלי המתין לי מייל מלחיץ עם סימן קריאה אדום ששלח סוכן הנסיעות. אלה פרטי הטיסות שלך, הוא כתב. אני צריך שתאשר לי אותם בהקדם.
אוי ואבוי לי, חשבתי. אוי לי. ואבוי לי. מה אני אמור לעשות עכשיו. מה אני אמור לעשות. או שאני חוזר לארץ מיד בסוף ההרצאה האחרונה שלנו, ואז מחמיץ את ההופעה של בון איבר. או שאני נשאר במילווקי, בבדידות מזהרת, כדי לבלות שלושה ימים איומים בעיר זרה וקפואה, ואז ללכת להופעה הזאת, לבד. ומי בכלל הולך להופעות לבד. אוי ואבוי לי.
תמיד הייתי גרוע בלהיות לבד. לא כיף לי לבד. אני לא אוהב לטייל לבד. ואני לא אוהב לאכול לבד. ואני לא אוהב לנסוע לבד. ואני לא אוהב לרקוד לבד. ואני לא אוהב לישון לבד. ואני לא אוהב לבשל לבד. ואני לא אוהב ללכת להופעות לבד. מה אני אעשה. אני לא אוהב לבד. אני לא טוב בלהיות לבד. תמיד כשאני לבד אני מתחיל לחטט באף.
ומצד שני. אני כבר שם. במילווקי. וגם בון איבר כבר שם. וכבר קניתי כרטיסים. ואולי סוף השבוע הזה יהיה דווקא נחמד. כן. אולי אני אפגוש אנשים חדשים. וגם אם לא, אולי אשב בבתי קפה מגניבים, ואכתוב את הספר החדש שלי. כן. בטח. למה לא. ואחר כך, במוצאי שבת, אלך להופעה לבד. ובמקום להיזהר ולהיות מחושב כי מה יגידו, אני אתנהל בחופשיות, כי אני לבד, ואף אחד לא יכיר אותי, ואני אעצום עיניים, ואשיר בגרון ניחר, וארים את הידיים באוויר, כי אני אהיה שם בלי אף אחד, חופשי, לגמרי לבד.
ומצד שלישי. על מי אני עובד, כבר הייתי בחו"ל לבד. הייתי לבד בראש השנה באומן, והייתי לבד באיזה פסטיבל סטודנטים במוסקבה, והייתי לבד במינכן, ואף פעם לא היה לי טוב. אף פעם לא היה לי כיף. תמיד סבלתי. תמיד התגעגעתי. תמיד לא הייתי ברגע. לא כתבתי כלום. ולא פגשתי אף אחד. ולא נהניתי משום דבר. זאת האמת. נתתי כבר יותר מדי צ'אנסים לחוויה הרומנטית הזאת. אבל לא כיף לי לבד בחו"ל. לא כיף. אף פעם לא היה לי כיף. וגם הפעם לא יהיה לי כיף. לא בהופעה הזאת. ולא בימים שלפניה. חלאס. פתחתי את המחשב. נכנסתי לתיבת הדואר הנכנס. פתחתי את המייל של סוכן הנסיעות. לחצתי על השב, וביקשתי ממנו, בלב כבד, להחזיר אותי ביחד עם אלעד. חלאס. לא יהיה לי כיף שם. זה הדבר הנכון לעשות. ויש גבול לכל תעלול.
מצד רביעי, מתי אנחנו חיים, הא. מתי אנחנו מזיעים ומתפתלים ומתכווצים ומשתוקקים. מתי העיניים שלנו פקוחות. מתי האוזניים שלנו כרויות. מתי השיניים שלנו חדות. מתי הלב שלנו פתוח. מתי זה קורה. זה לא קורה כשנוח לנו. זה לא קורה כשנעים לנו. זה לא קורה כשרגיל לנו. להפך. להפך. זה קורה לנו כשלבד. כשמוזר. כשמביך. כשחדש. כשמפחיד. כשחו"ל, כשגעגוע, כשפחד. שם אנחנו חיים. אנחנו חיים כשאנחנו במילווקי, בהופעה של בון איבר, לבד. סובלים מכל רגע. אבל חיים חיים חיים. אנחנו חיים כי העיקר זה להרגיש. העיקר זה להרגיש.
מחקתי את המייל. כתבתי מייל חדש. אהלן אופיר. אני אשמח אם תשאיר את הכרטיסים שלי, בדיוק כמו שהם עכשיו. תודה. הידיים שלי רעדו כששלחתי את המייל. חשבתי לעצמי: זאת טעות. אני אתחרט עליה. אבל אני עושה את הדבר הנכון.
