לפני יומיים כתבתי כאן על הגאונות שבמיזם השנוי במחלוקת "הסטורי של אווה". ובכן, לאחר צפייה בפרקים שהחלו לעלות בקצב אינסטגרמי החל מאתמול אחר הצהריים, ניתן לקבוע כי מדובר לא רק ברעיון מבריק אלא גם בביצוע מושלם.
בני בן ה-13 החל לצפות בחייה של בת גילו ההונגרייה מ-1944 ולא הפסיק לרפרש את המסך. מרותק להתרחשות, הוא גם לא הפסיק לשאול אותנו שאלות, ולגגל (אלא מה) מידע משלים.
אבל מעבר להצלחה הפנומנלית בקרב קהל היעד (50% ממאות אלפי העוקבים הם בגילאי 13-30), גם צרכני שואה ותיקים חייבים לצפות בתיעוד שלושת חודשיה האחרונים של אווה היימן, שכן מדובר בחוויה חדשה ומסחררת שאינה דומה לשום ספר או סרט שראיתם בעבר.
הסיפור הבסיסי ידוע ומוכר – ההגבלות על יהודים, הטלאי הצהוב, המעבר לגטו, הנסיעה בקרונות, אושוויץ, סוף. אנחנו יודעים את העובדות היבשות, אבל אף סצנת דרמה לא הצליחה עד היום להעביר בצורה כל כך מוחשית את הפחד, האימה, גזילת האנושיות.
הסטורי של אווה לא מחויב לחוקים קולנועיים, אלא רק לכללי האינסטגרם – אותם כללים שכולנו משחקים לפיהם מדי יום – וזה מה שהופך את התיעוד לכל כך סוחף ואת ההזדהות לכל כך עמוקה. בצילום מטושטש וחובבני, עם סטוריז עתירי צ'ק-אין, האשטאגים וגיפים צבעוניים – אווה באמת מרגישה כאילו היא אחת מאיתנו.
מהפקת המיזם – שצולם באנגלית כדי לייצר עניין גם מעבר לים – נמסרו הבוקר נתונים אשר ממחישים את הוויראליות המדהימה שלו: 100 מיליון צפיות תוך 14 שעות, 3 מיליון ישראלים שנכנסו לפרופיל הבדוי של אווה, סיקור בחמישים מדינות זרות ו-200 מיליון חיפושי גוגל למונח שלא היה קיים ברשת עד לפני שבועיים וחצי.
מאחר והוא מיועד לילדים ובני נוער, אין בו תיעוד גרפי אלים או מחריד במיוחד. ואין בו גם צורך. בניגוד גמור למגמה שהולכת ורווחת בשנים האחרונות בסרטי שואה ("אושוויץ", "הבן של שאול" ו"סוביבור" כדוגמה) של התפלשות בזוועות הנוראיות ביותר, ה"סטורי של אווה" מבריק פעם נוספת כשהוא מוכיח שבשביל לזכור ולא לשכוח לא חייבים לצפות בדבוקת אנשים נחנקת בצרחות כשקצף יוצא מפיהם. מסתבר שכל מה שצריך זו נערה אחת עם מבט כובש על הפנים וסמארטפון ביד.
