ישיבת הסיעה הראשונה והחגיגית של כחול־לבן ביום שני בכנסת נפתחה ככה ככה. כאשר יש למפלגה הנהגה דו־ראשית אפשר עוד לשאת נאומים של שניים, שהם בעצם הצהרות לתקשורת בלי אפשרות לשאלות עיתונאים. כשמדובר במפלגה שיש בה שלוש סיעות (חוסן לישראל של גנץ, יש עתיד של לפיד, תל"ם של יעלון) ועוד מנהיג או שניים שעומדים בפני עצמם (גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן), העסק עלול להפוך לטורח מתמשך בהמשך הקדנציה.
הנהגה מרובת מנהיגים לא עובדת. מי שמבין את זה ולדעתי גם שונא את המציאות הזו הוא יאיר לפיד, שהתרגל להיות שליט יחיד במפלגה שהקים, ומוצא עכשיו את עצמו כינור שני ברביעיית כלי מיתר, שעוד מעט יתברר עד כמה הם מנגנים אחרת. אם הייתם שואלים את לפיד, פוליטיקאי חכם, אם אי־פעם יחלוק מנהיגות עם מישהו, הוא היה מתנער מכם בכעס ומצביע בצדק על מפלגות שנהרסו בגלל הדואליות הזו, כמו למשל מפלגת העבודה. גם ש"ס עמדה פעם להתפרק, עד שאריה דרעי סימן, יחד עם הרב עובדיה, את דרכו של אלי ישי החוצה.
מי ששילם בינתיים את המחיר בישיבת הסיעה היה הנואם הרביעי, גבי אשכנזי. גנץ פתח עם דברים שלמד בעל־פה, לפיד המשיך עם פרוגרמה אופוזיציונית קצרה ותוקפנית, ויעלון המשיך את הקו עם כמה הגזמות פראיות שכבר גרמו נזק חמור לכחול־לבן במערכת הבחירות. יעלון הוא היחיד במפלגה הזו שנפגע מנתניהו עד עומק נשמתו. הוא התפוטר מתפקיד שר הביטחון, נדד במדבר הפוליטי במשך שלוש שנים וניהל משם מאבק קשה. אפשר להבין את יצר הנקמה, אבל כאשר יעלון מדבר על נתניהו במונחים של בגידה או מכנה את המצב הנוכחי "שעת חירום" – הוא רק מבצר את תומכי ראש הממשלה סביבו. בגידה היא מינוח פסול, מימין ומשמאל, ומצב חירום במדינה הזו מתקיים כאשר שלוש מדינות חזקות ממנה מאיימות להשמיד אותה. זה קרה פעם אחת בזמן אמת, וזה לא יקרה יותר. לשון אפוקליפטית גורמת לרתיעה, עד כדי אי־אמון.
אשכנזי היה הרביעי שנשא דברים בסיעה. לרוע מזלו, העיתונאים החלו לקבל הודעות על הקדמת ישיבת סיעת הליכוד בנוכחות ראש הממשלה. הנהירה החוצה החלה באמצע נאום הברכות של אשכנזי. קשה לי להניח שכך תיאר הרמטכ"ל ה־19 את קבלת הפנים התקשורתית בנאום הראשון שלו בכנסת ישראל, אבל הוא יבין מהר מאוד שאופוזיציה רודפת אחרי הכתבים שרודפים אחרי בכירי הקואליציה, כי שם מונחים האייטמים החשובים. בכל מקרה חזינו כאן במחזה קצת משונה. במשך שנים התקשורת דלקה אחרי אשכנזי וייחלה למוצא פיו, והוא שתק. עכשיו הוא מדבר, והיא נעלמת. מסקרן יהיה לראות איך אשכנזי מסתדר עם התסכול המתפתח הזה.
קואליציית נקם ושילם
נתניהו תופס בינתיים את קו הרקיע. הקואליציה שלו תקום בקלות, למרות כל הקשיים המדומים והמלאכותיים שנערמים בדרך, כפי שקורה בכל משא ומתן כזה, אחת לארבע שנים. אין כאן מכשולים אמיתיים, ועל דרישות התקציב מתגברים תמיד כי הרי הכסף ציבורי ולא פרטי, ואפשר לחלק אותו ביד רחבה לכל דורש עיקש. חוק הגיוס הוא בלוף, כבר מיצינו. החרדים תומכים בו כאיש אחד, והוא יעבור במתכונת כזו או אחרת. והכי חשוב – חוק החסינות ופסקת ההתגברות, שנועדו לחלץ את ראש הממשלה משימוע לפני הגשת כתב אישום בתיקים חמורים של שוחד, מרמה והפרת אמונים, הם גם משאת נפשם של רוב חבריו בקואליציה.
מי שרוצה לסנוט בקואליציה של נתניהו מכנה אותה "קואליציית כתב האישום" או "קואליציית החסינות". אני הייתי מכנה אותה "קואליציית הנקם והשילם". אין מי שעבר עבירה ולא חושב שהוא זכאי מכל אשמה. אין מי שהגיע למשרדי יחידת להב 433 בלוד ולא בטוח שנגרם לו עוול משווע. את חוויותיהם הקשות מבתי הכלא ומחדרי החקירות מביאים עכשיו ראשי מפלגות הקואליציה החשובים – שהצטלמו השבוע בטרקלין שאגאל בכנסת יחד עם נשיא המדינה ונשיאת בית המשפט העליון – לתוך ספר החוקים החדש של מדינת ישראל.
ראש הממשלה נתניהו חושב על מערכות החוק, המשטרה והפרקליטות דברים נוראים, כפי שלמדנו השנה. בימי החקירות של תיק המתנות הקודם, לפני עשרים שנה, שמעתי אותו פעמים אחדות מכנה את החוקרים "קרימינלים". לא בטוח שהוא שינה את דעתו. אריה דרעי, יו"ר ש"ס ואסיר לשעבר שעלול לעמוד לדין שוב על עבירות מס, משוכנע שמערכות החוק מתנכלות לו דרך קבע. אביגדור ליברמן שונא את המשטרה והפרקליטות שהעמידו אותו לדין אחרי שני עשורים של מעקבים וחקירות, גם אם הן מילטו אותו בסוף מתיקי שוחד. בצלאל סמוטריץ, מראשי איחוד מפלגות הימין, הוא בולשביק אידיאולוגי בכל הנוגע לפירוק הכוח של בתי המשפט.
לראשי הקואליציה הזועמים הצטרף לאחרונה חבר חדש. זהו סגן השר יעקב ליצמן, שנחקר לאחרונה באזהרה על עבירות שקשורות בטוהר המידות. גם הוא מצולק, כמובן. במהלך החקירות הטיח ליצמן בחוקרים: "אחרי מה שאני עובר איתכם, אני מבין את נתניהו". ליצמן ישמח כמובן, כמו נתניהו והאחרים, ליצור מערכת איזונים חדשה, נוחה יותר לפוליטיקאים, בעיקר אלה שפגשו את רשויות החוק.
מה היה אילו
המציאות הפוליטית החדשה לא מבשרת טובות לשומרי הסף באשר הם. אני מעריך, כמו בעבר, שנתניהו לא יעמוד לדין. שותפי הגורל בקואליציה, שאליהם אפשר להוסיף חשודים ונחקרים נוספים בעבר ובהווה כמו דוד ביטן ודוד אמסלם, יעבירו את חוק החסינות ואת פסקת ההתגברות על אפו וחמתו, או בסיועו, של משה כחלון המתנדנד עם ארבעת המנדטים שקיבל בבחירות. לכן לא נגיע אפילו לשימוע, וכך יירדו לטמיון עשרות מיליוני השקלים שהמשטרה והפרקליטות השקיעו בחקירות נתניהו בארץ ובעולם, יחד עם ההמלצות הנוקבות לכתבי אישום שהגיש היועץ המשפטי לממשלה, שמנהל עכשיו נגד נתניהו קרב מאסף, אולי חסר סיכוי.
שתי הערות לסיום. האם כך רצה בנימין נתניהו לנהל את הקדנציות שלו, תחת עננה כבדה כל כך ומלחמה קשה ברשויות החוק? הרי גם אם ראש הממשלה ינצח במאבקיו, התוצאה תהיה ערעור טוטלי של המוסדות הדמוקרטיים והנחלת זלזול במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט לדור שלם שרואה ושומע את הקולות.
ושנית, האם נתניהו היה נוהג אחרת בנושא המדיני אילולא ריחף מעליו כתב האישום של מנדלבליט? האם היה מנצל את השעה, מקים ממשלת אחדות לאומית, נפרד משותפיו בימין ומאמץ עם גנץ ולפיד את תוכנית טראמפ הנוחה? מי יודע. 
