בשלוש השנים שבהן עבדתי ביד ושם, הקפדתי להראות לקבוצות שהדרכתי את מבואת הכניסה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ולהתעכב מולה, ולו לרגע אחד, כדי להתבונן בדמיון האדריכלי המובהק שבין הבניין הבוהק והמפואר לבין בית המקדש השני שנחרב לפני אלפיים שנה. הדמיון הזה אינו מקרי. מדינת ישראל הקימה בירושלים הבנויה בית מקדש שלישי. היא שולחת אליו את תלמידיה ואת חייליה. היא מזרימה אל המקדש תקציבי ענק. וכל מנהיג בינלאומי שעובר בארץ, ולו לפגישה עסקית קצרצרה, חייב לפקוד את בית מקדשנו ולהזיל דמעה. לזכור לזכור, ולעולם לא לשכוח. לעולם לא לשכוח. לא לשכוח לא לשכוח לא לשכוח.
ובכל פעם שיצאתי מהמוזיאון, אחרי שעתיים מתישות ועצובות ומחניקות, החיילים והתלמידים שהדרכתי היו מביטים בנוף ההררי הצלול, וממהרים להסיק מסקנות. מפקד המחלקה היה בדרך כלל נעמד מול החיילים ואומר להם, הסיפור ששמעתם מאוד חשוב, והוא מסביר לכם בעצם, למה אנחנו צריכים מדינה, ולמה אנחנו צריכים צבא. כדי שזה לא יקרה שוב. הבנתם את זה מחלקה שלוש. כן המ"מ. מה קרה, התעייפתם. אני שואל שוב, הבנתם את זה מחלקה שלוש. כן המ"מ. יופי. ובהדרכות אחרות, עם תלמידים אחרים, המורה הייתה מבקשת ממני את המיקרופון, ואז אומרת לתלמידים, אתם מבינים, השואה מלמדת אותנו להתנהג כמו בני אדם. לחוש חמלה כלפי אחרים. היא מלמדת אותנו שמלחמות זה דבר איום ונורא, ושכוח גדול, ולאומיות מוגזמת, מתגלגלים במהירות לגזענות ולשנאה כלפי זרים. זאת המסקנה מהשואה.
וככל שהזמן עבר, ככל שפגשתי יותר אנשים, ככל שהדרכתי יותר קבוצות, הבנתי שהשואה הפכה למין מפעל של מסקנות נחרצות. וכל אחד יכול ללמוד ממנה מה שהוא רוצה. השמאלנים יסיקו מהשואה מסקנות שמאלניות. והימנים יסיקו מהשואה מסקנות ימניות. והציונים יסיקו מהשואה מסקנות ציוניות. והדתיים יסיקו מהשואה מסקנות דתיות. והחילונים יסיקו מהשואה מסקנות חילוניות. ולכולם, בלי יוצא מהכלל, ברור שהמסקנה שלהם מהשואה היא המסקנה המובהקת והיחידה.
ולא צריך להיות ביד ושם כדי להסיק מסקנות. מספיק לפתוח את הפייסבוק. אש התמיד של בית המקדש השלישי בוערת גם שם. כל דבר מזכיר לנו את השואה. כל חקיקה מזכירה לנו תהליכים אפלים. כל ציוץ של כל פוליטיקאי מחזיר אותנו אל ימי הרייך האיומים. כל דבר שקורה, בעצם, הוא הזדמנות נהדרת להחזיר את השואה לשולחן הדיונים, ולהסיק מסקנות נחרצות. אתם הבנתם את זה מחלקה שלוש.
אבל האמת היא שלשואה אין מסקנה מובהקת. ניסיונות הסחיטה המתמשכים הללו מרוקנים אותה מתוכן. אם השואה מלמדת אותנו שצריך להקים מדינה חזקה ליהודים, אז מה זה משנה בעצם מה קרה שם. אם השואה מלמדת אותנו שצריך לחוס על פליטים, אז למי אכפת בעצם מהיהודים שנרצחו. אם השואה מלמדת אותנו שאיראן עומדת עלינו לכלותנו, אז למי אכפת מהרעב בגטו ורשה. ככה זה. כשיש מסקנות חותכות – לא צריך להקשיב לכלום. כמה נוח. כמה מביך. אפילו בבגרות במתמטיקה הדרך חשובה יותר מהתוצאה.
ובכל פעם שצץ בחדשות איזה אייטם רועש על הכחשת שואה, בכל פעם שפוליטיקאי זוטר בפרלמנט נידח מצייץ איזה קשקוש, אני מגחך וחושב לעצמי שהכחשת השואה האמיתית מתרחשת ממש עכשיו, מתחת לאף שלנו, במדינת היהודים, שהקימה לה מקדש של זיכרון, אבל גרמה לכולנו לשכוח. הסיסמאות החלולות צורחות עלינו, לזכור ולא לשכוח. לעולם לא עוד. אבל את הזיכרונות החליפו התובנות. את הסיפורים החליפו הצעקות. וכשצועקים קשה מאוד לשמוע.
אבל זה לא חייב להיות ככה. השואה יכולה להיות פשוט "שואה". בלי שום ריביות והצמדות. אם צפיתם במקרה בסרט המופתי שקלוד לנצמן ביים, אתם יודעים על מה אני מדבר. הסרט הזה מלא בשתיקות מביכות. בתנועות מצלמה איטיות. ברגעים "מתים" שבהם המתרגמת מסבירה לבמאי מה אמרו האנשים, ובינתיים המצלמה מתמקדת בפנים השבורות שלהם, ומראה לנו אותם חושבים על מה שהם אמרו. השואה יכולה להיות זיכרונות, חוויות, פנים כאובות ושתיקות מסמרות שיער. השואה יכולה להיות בכי, היא יכולה להיות געגועים, היא יכולה להיות אהבה, ודממה, וגבורה, וכאב, ונחמה. השואה יכולה להיות מסע נורא ונפלא אל האנושות, במלוא תפארתה ובמלוא עליבותה. היא יכולה להיות סיפור על בני אדם, ולא סיפור בשביל בני אדם. אבל בשביל זה צריך להתחיל להקשיב לה. צריך ללמוד אותה, לשקוע בפרטיה. בלי להסיק מסקנות.
יום השואה הפך כבר מזמן לקרנבל של תובנות ומניפסטים. בית המקדש השלישי עומד איתן במורדות ירושלים. אבל הזיכרון הולך ונשחק. משנה לשנה הוא הופך לקליפה עכורה, שאין בה פנים, ואין בה אנשים, ואין בה סיפורים, ואין בה זיכרונות, ואין בה חוויות. השואה נשכחת ומוכחשת. ומרוב מסקנות כבר אי אפשר לזכור דבר. כמה עצוב.
