כשהעבר מתעמעם, העתיד בסכנה

שבוע הזיכרון בישראל אמור היה לספר את סיפורו המרכזי של העם היהודי במאה ה־20. אלא שבמהלך השנים המסרים המקוריים של ימי הזיכרון, שהעניקו להם תוכן ומגמה לאומית ברורה, היטשטשו והידלדלו עד כדי ערפולם של הלקחים ההיסטוריים המובהקים שנובעים מהם.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע ב־1951 ונחקק בשם זה ב־1959. מטרתו ברורה: "להתייחדות עם זכר השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם על העם היהודי ועם זכר מעשי הגבורה ומעשי המרד בימים ההם".

הדגשת הגבורה, שהייתה נדירה יחסית, הובילה בשנות ה־50 לפולמוס "שתי הדרכים". את הדיון עורר נתן אלתרמן, כאשר קבל על הבינאריות של הנגדת המרד להתנהלות שאר היהודים באותו זמן. אלתרמן רצה להסב את תשומת הלב למורכבות ההיסטורית, אבל בעיקר עורר זעם כשכתב בשירו 'יוֹם־הַזִּכָּרוֹן וְהַמּוֹרְדִים' את הביטוי: "גִּבּוֹרֵי הַפַּרְנָסִים וּשְׁתַדְלָנִים", שנתפס כמזכה את היודנראטים מאשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים.

על כל פנים, אלתרמן, גם אחרי שבחן את מורכבות הפרטים, לא כפר בבהירות הלקחים הכלליים מהשואה. הוא לא ערער על כך שהמרד נגד הנאצים ועוזריהם היה התגובה הראויה ביותר, שאותה יש לרומם מעל השאר. כדבריו באותו שיר: "הַחֶרֶב הַשְּׁלוּפָה, הַקְּרָב וְהַמִּתְרָס, אֵין מִי יִשְׁוֶה לָהֶם בְּכָל הַמַּעֲשֶׂה". הוא גם הכיר בכך שלצד גילויי הגבורה היו גם גילויי שפל מוסרי מצד יהודים משתפי פעולה, כפי שכתב ב־1954: "חיות הטרף שבין 'משתפי הפעולה' הללו, ועוזריהם ועושי דברם, שום יד יהודית לא תקשור להם כתר. יש דברים ומעשים אשר שום 'מצב קיצוני' ושום סבך לאין־מוצא אינו יכול ואינו צריך להצדיקם ולו במשהו. יש דברים ומעשים שאסור לו לאדם שפוי 'להבינם' על מנת לסלוח להם".

אלתרמן גם אהב את יהודי הגולה אהבת נפש, אבל את הגולה – לא אהב, ולא הכחיש את השפעתה הלאומית השלילית על נפש היהודי.

אם כן, אפשר לומר שזיכרון השואה בישראל בעשור שאחריה כלל שלושה היבטים חשובים: גבורתם של המורדים המעטים, חוסר האונים של רוב העם היהודי בגלות, וגינוי היודנראטים משתפי הפעולה עם הנאצים. אלתרמן קיבל את העקרונות הללו, אבל טען, למשל, שצריך לזכור גם שהיו הבדלים בין היודנראטים השונים, ושלא כל מורדי הגטאות חשבו שבכל תנאי אין למסור יהודים למותם על מנת להציל אחרים.

הוויכוח בין אלתרמן לרעיו התנהל למעשה כולו מתוך הסכמה לא רק על ההיבטים הכלליים שהזכרנו, אלא גם, ובעיקר, על הלקח הציוני הגורף העולה מהם בתור מסקנה הכרחית: העם היהודי חייב לבנות ולקיים עוצמה לאומית, שרק היא תעמוד לו מול הסכנות המשחרות לפתחו.

היום אפשר להתגעגע לאותו קונצנזוס. בזיכרון השואה בימינו, המורכבות הפכה להיות המסר, והלקחים הלאומיים הולכים ומידלדלים לטובת בליל של לקחים אוניברסליים מופשטים. ולא רק הלקחים, שעל נחיצותם אפשר עוד להתווכח, הולכים לאיבוד; גם האמיתות ההיסטוריות הברורות ביותר מעומעמות ומושכחות בזמננו. זיכרון השואה טובע בזרם של בלבול ערכים פוסט־מודרני ופוסט־לאומי.

נתחיל בהבנת הגלות ותנאיה. בשנים האחרונות, כולל בהכנות לנסיעות למחנות ההשמדה בפולין, אנו נתקלים ברומנטיזציה מופרכת וא־היסטורית של חיי היהודים במזרח אירופה, כביכול היהודים חיו בגן עדן של גלות, עם קהילות שוקקות חיים, תוססות ונפלאות, עד שבאו הנאצים. משמע, אילולא התקלה ההיסטורית של גרמניה בשנות ה־30 וה־40, הייתה הגלות נהדרת. איזה עיוות היסטורי חסר שחר – רק נזכיר שבין 1881 ל־1924 היגרו ליבשות אחרות, לעבר עתיד לא נודע ולסדנאות יזע, יותר מ־2.5 מיליון יהודים מאותו "גן עדן" של מזרח אירופה.

כולם גיבורים

גם היחס ליודנראטים עבר שחיקה גדולה, כולל כלפי הגרועים שבהם. כך למשל, אפילו ראש היודנראט של גטו לודז', חיים מרדכי רומקובסקי, שהקים בגטו דיקטטורה אכזרית ומשטרה יהודית שהתבססה על גיוס פושעים, רצח את מתנגדיו, הדפיס כסף עם דיוקנו ודרש לקרוא לו מלך היהודים, ניהל אקציות ילדים שאין מילים שיתארו את אכזריותן, ובסופו של דבר לא הצליח להציל שום יהודי – ההסבר הקבוע שלו (ושל כל יודנראט) למעשיו – נחשב היום ל"שנוי במחלוקת" (כפי שנפתח הערך שלו בוויקיפדיה), ולא לאדם מנוול שמעשיו ממיטים חרפה על ההיסטוריה היהודית.

גם בערך על רומקובסקי באתר האינטרנט של יד ושם טורחים לציין את ההיסטוריונים שחושבים שלוּ היו הרוסים כובשים את לודז' מוקדם יותר ואלפי יהודים היו ניצלים, היה רומקובסקי נחשב "מנהיג" גדול. איזה עיוות מוסרי, לחשוב שהיינו מעריצים את מי שציווה על כנופיית הפושעים היהודים שלו לקרוע מידי הוריהם אלפי תינוקות וילדים יהודים רכים כדי לשלחם לרציחתם הוודאית בירי, בריצוץ הראש ובחנק. אדם כזה היה ונשאר מפלצת, בלי קשר למספר היהודים שהיה מציל. לו היה רומקובסקי מארגן את הכנופיה שלו להילחם בנאצים במקום בתינוקות יהודים ובהוריהם חסרי הישע, אז היה ראוי להערצה – גם אם שום יהודי לא היה ניצל.

מכיוון שגם במבחן התוצאה רומקובסקי נכשל, חובה להזכיר שמבחינה מעשית מכונת ההשמדה הנאצית לא הייתה יכולה לפעול ביעילות כזו לוּ היו היהודים מתנגדים ונלחמים במספרים משמעותיים יותר. זה, כפי שהבין היטב דור המקימים, הלקח המעשי החשוב ביותר של השואה. זאת הפעולה הנכונה גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה מעשית, ולא ההמתנה לרוסים שאולי יגיעו, ובינתיים, כדי למשוך את הזמן, אין ברירה אלא למסור ילדים להירצח בידי חלאות האנושות.

מובן מאליו שהאשמים ברצח הם הנאצים בלבד, ושבתנאי הגלות כמעט לא הייתה ליהודים ברירה אחרת. לכן איננו שופטים אותם, אבל אנו כן שופטים את נסיבות חייהם. זהו שיפוט ציוני הכרחי כדי שנשכיל לבנות לעמנו תנאי חיים שבהם כן תהיה לנו ברירה. זו תכלית הציונות, ששינתה את תנאי היסוד של הווייתנו, ועיצבה בכך מחדש את ערכינו האישיים והלאומיים, וביניהם את ערך הגבורה.

אך הנה, גם גבורת המורדים, שהייתה למופת ולסמל בדור המקימים, נשחקת היום. היום כולם צריכים להיחשב גיבורים, ללא הפרש. כשאמרו אחרי השואה "לעולם לא עוד", לא התחייבו לכך שלא תהיה עוד השמדה, את זאת הרי לא ניתן להבטיח, אלא ש"לא ילכו עוד כצאן לטבח".

הלקח הלאומי הזה הופק מהכרה קשה וכואבת בעליבות החיים הלאומיים בגלות והפסיביות שהיא תוצאתה, ומציאת ערך מהותי בכבוד שבהשבת מלחמה שערה למשמידיך – ואפילו אם אין ערובה להצלחתה. את הדברים ניסח היטב בריאיון ברוך קורצווייל, חוקר הספרות המבריק ומי שלא חסרה לו ביקורת חריפה על הציונות, כך:

"הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע, אם חס ושלום יהיה צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול… תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא, היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי".

"'כבוד", ועוד יותר "כבוד לאומי", הפכו למילים כמעט מגונות בימינו. גם "כצאן לטבח" אנו כבר מהססים לומר. אבל שרוב נרצחי השואה הלכו אל מותם ללא מאבק, זו האמת ההיסטורית שעולה מחקר מכונת ההשמדה הנאצית. יותר מכך, זהו גם חלק אינטגרלי מזיכרון השואה של המורדים.

כך למשל נכתב בכרוז המחתרת בגטו וילנה ב־1942: "אל נלך כצאן לטבח… כל אשר הוצא משערי הגטו לא עוד יחזור… אחים, טוב ליפול כלוחמים בני־חורין מלחיות בחסד מרצחים". ובנאום שנישא בליל ההחלטה על המרד בגטו ורשה באותה שנה, אמר יצחק צוקרמן: "אנחנו נישמד, דין הוא שנישמד. אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה, חסר־הישע, והוא הציל את כבודו ככל שהיה לאל ידו".

כמה מעיזים לדבר כך היום? כמה יכולים, ברוח זמננו, להעמיד באופן כזה את הכבוד לפני ההישרדות האישית? כמה אנו מלמדים כלקח נורא על חוסר האונים הנרכש של היהודים בגלות? התשובות נוגות.

גמגום עצוב

הלקחים הללו, אם כן, נשחקים. את מקומם תופסת מזה שנים מערכה חינוכית שתכליתה להפוך את לקחי השואה ל"אוניברסליים" ו"הומניים". הרעיון, שמבוטא לא אחת בתור "המדרון החלקלק", הוא שהלקח המרכזי של השואה איננו יהודי, גרמני, או בכלל לאומי. הלקח העיקרי לא נוגע לאנטישמיות, לחיי הגלות, ללקיחת הגורל לידיים, לסכנה שבחולשה, או משהו מעין אלו. לא, הלקח של השואה הוא שהרשע קיים בפוטנציה בכל אחד מאיתנו, ולכן כולנו, כמו גם כל תרבות ולאום, עלולים להידרדר לתהומות הנאציזם.

המסר הזה חלחל, בממדים מדאיגים מאוד, אפילו לצה"ל. במצגת של "עדים במדים", פרויקט ששולח את קציני צה"ל לסיור במחנות השמדה, אחד מיעדי המסע הוא ש"המפקד יבין ויסביר לפקודיו את הצורך במימוש ערכי מוסר כלל־אנושיים המבוססים על צלם האדם וכבודו". לצד עוד שלל התבטאויות ברוח זו, המטרה ברורה: למנוע מצה"ל להפוך לוורמאכט.

המסר הזה מהדהד בעוצמה בחיל חינוך וביד ושם, שאחראי להכנת המשלחות לפולין. בקצה האינדוקטרינציה האוניברסלית הזו עומדות תופעות כנאום ה"תהליכים" האווילי של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, או פוסט של צה"ל באנגלית לפני כשנתיים, שדיבר על 11 מיליון קורבנות השואה – ולא הייתה בו אף מילה על יהודים. מרוב לקחים אוניברסליים ו"הומניים", לא מפתיע לגלות שמחקר באוניברסיטת אריאל מ־2012 מצא שהקצינים חוזרים מהמסעות לפולין לאומיים פחות משיצאו.

כך התהפך הלקח המקורי של השואה על ראשו. במקום ללמד שהסכנה היא ההשמדה הנאצית ופתרונה הוא עוצמה יהודית, מטיפים לקצינים שהסכנה היא הפיכתם לנאצים ולכן העוצמה היא הבעיה.

חובה להעיר כאן, שהטענה שלקח השואה הוא שאנו, קורבנותיה, נשמור על גבולות ההומניזם שלנו אחרת אנו עלולים להפוך לנאצים, היא התעללות מוסרית בקורבן, שאין לה אח ורע בשום שדה חינוכי. אין הֶקשר שבו גרוטסקה כזו – שבה הקורבן החף מפשע של עוול מפלצתי צריך להאשים את עצמו, כלקח מהפשע שנעשה לו, שגם הוא בפוטנציה מפלצת ולכן עליו לדאוג בעיקר מעצמו – יכולה להתקבל בו כראויה, חוץ מהדרכות השואה בישראל.

בהמשך ישיר לאותו "לקח אוניברסלי" של השואה נשחקים שני עקרונות זיכרון שואה נוספים, שהיו בעבר מובנים מאליהם. הראשון הוא ייחודיות השואה בהיסטוריה, כמפעל השמדה שאין לו אח ורע בין זוועות רצח־העם המוכרות לנו. שאלו ישראלים צעירים במה השואה ייחודית, והם יתקשו לענות. ומה הפלא, כאשר הלקח העיקרי שמדגישים הוא שהנאצים היו "אנשים רגילים", ספר שהפך ללהיט בהסברת השואה, ולכן בכל אחד מסתתר נאצי בפוטנציה.

העיקרון השני קשור לכך: העובדה שהאחריות הישירה והעיקרית לשואה רובצת על גרמניה. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדייק מאוד כשהוא מדבר על "השואה שהמיטו הנאצים ועוזריהם", וכך גם מוגדרים הדברים בחוק יד ושם. זהו אחד המקרים הנדירים שבהם ההיסטוריה מאוד חד־משמעית. אם תוציאו את גרמניה מהמשוואה, נישאר עם אנטישמיות רווחת באירופה, עם חוקים נגד יהודים, עם גירוש, הפקעות רכוש ופוגרומים. הרבה רוע נמצא שם, הרבה שנאה, אבל לא שואה. השואה היא פרויקט גרמני ייחודי. גרמניה היא סיבתו המובהקת והבלעדית.

הגרמנים עשו הרבה בשנים האחרונות, ובהצלחה לא מבוטלת, כדי לפזר את האחריות לשואה למדינות הסובבות אותם. תאמינו או לא, יותר ויותר הגרמנים מחשיבים את עצמם כעוד קורבן תמים ומסכן של הנאצים. ויש לומר ביושר שלא חסרים בקרבנו אנשים שאחריותם הלאומית וחובתם החוקית היא לזכור ולהזכיר את השואה ואת אחריות גרמניה, ודווקא הם עוזרים לגרמנים להרחיק מעצמם את האשמה.

זיכרון לאומי אינו עומד בפני עצמו כערך מנותק. אין אומה שמחשיבה כל פרט בעברה בשווה. זיכרון העבר של אומה משרת לא רק את זהות חבריה ושייכותם בהווה, אלא גם את עתידה. זיכרון לאומי הוא עניין מעשי. הוא מחדד אמיתות ונושא בקרבו לקחים. מתוך אינסוף הפרטים ההיסטוריים, אנו מדגישים וזוכרים, מדור לדור, את המאורעות שיש להם משמעות על־זמנית בעבורנו, ושמנחים אותנו בעיצוב עתידנו.

השואה היא אירוע כזה. היא מלאה בלקחים בעלי משמעות לאומית ברורה, חריפה וחד־משמעית, שאמנם הופקו עד תום בשנים שאחריה. אלא שבשנים האחרונות הלקחים הללו נשחקים. אם לא נשכיל לתקן קלקול זה במהרה – יישחק איתם גם עתידנו.