אנחנו רוצים לנצח את השכחה. לנצח את האבק. לנצח את דרך העולם. לנצח את הטבע האנושי. אנחנו רוצים לזכור. עוד מעט אחרוני ניצולי השואה ייאספו אל אבותיהם וזה מעסיק אותנו מאוד. מה יקרה לזיכרון שלנו כשלא יהיו לו אמצעי המחשה חיים, כשנתייתם מוויזואליה רועדת ומדברת. אנחנו שואלים באימה: מה נעשה בלי זרועות קמוטות עם מספרים שחורים. מה יקרה כשהשואה רק תרצד אלינו מהמסכים. ושימו לב למשל להיסטריה שגרם מיזם האינסטגרם "הסטורי של אווה", שיועד להנחיל לבני נוער את זיכרון השואה, אבל עלה ממנו, אויה, ריח של חדשנות. מה יהא על העם, מה יהא על הילדים, מה יהא על הזיכרון הקולקטיבי. אבל האם במלחמה הזו המשחק לא מכור מראש? לו הייתם צריכים להמר מי ינצח בריצת 800 שנה, על איזה סוס הייתם שמים את כספכם – סוס הזיכרון או סוס השכחה?
הדור שלי זוכר את הדור הקודם זוכר את הדור הקודם בשואה. אני למשל חושבת על זה שרוב ספרי השואה שקראתי נכתבו בידי הדור השני לשואה. וכך הזיכרון ימשיך לנדוד ולהחליף פנים ולהחליף בגדים, עד שיהפוך לצל חיוור של זיכרון על זיכרון על זיכרון על זיכרון. לסיפור שמתחיל במילים האלמותיות פעם פעם לפני הרבה שנים.
צריך לזכור, אבל לא צריך לפחד מהשכחה. מתריעים בפנינו – סעו לאושוויץ, סעו לטרבלינקה, אחרת הסיפור יאבד. ההיסטוריה תלך לאיבוד. לא תדבר אלינו באותנטיות. לא תצא מגרוננו. אני לא מאלו שגורסים שחייבים לראות את פסי הרכבת ומחנות העבודה. צריך לזכור, ועם זאת לא לפחד ממה שהזמן עושה. הרי הזמן נוסע, כמו אצל אהוד בנאי. הזמן נוסע כי זה מה שזמן אמור לעשות.
האם השכחה היא תקלה בייצור או צ'יפ גאוני? האם היא לא כוח חיים? אבל אנחנו מתעקשים. וזה בסדר. הניסיון הנואש שלנו להתגבר על החור השחור של השכחה הוא זה שמצליח לייצר מורשת. כזו שמודעת למגבלות שלה אבל לא נכנעת להן לחלוטין. אבל עוד כמה דורות העקשנות תפחת. היא תהיה מנומסת יותר. היא תרצה לזכור, אבל כמו שהיא תוכל לזכור ברבות השנים. וזה גם בסדר. בדיוק כמו שזה בסדר גמור לזכור את השואה דרך סטורי באינסטגרם.
"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה", כתב ברל כצנלסון בשנת 1935, "אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסתר פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו הייתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?"
עם צריך לזכור אבל לא לכרוע תחת נטל הזיכרון. עם שרוצה להיות חופשי בארצו לא יכול לקעקע על עורו את המספרים השחורים של אבותיו ואִימותיו. כך למשל לא חייבים לזעזע ילדים קטנים בסיפורים מסמרי שיער. אפשר לתת להם לגדול קצת. ואפשר לזכור שהם בוודאי יזדעזעו מהם פחות מאיתנו, ועוד יותר פחות מהדור שקדם לנו.
אני חושבת על חורבן ירושלים למשל, ותוהה מה חשב הדור השני לחורבן. האם הפסוקים באיכה שמתארים ידי נשים רחמניות שבישלו ילדיהן עוררו סערה? האם זו לא פלסטיקה של המוות, שאלו המתנגדים; אבל איך יזכרו ילדינו את הזוועות אם לא נכתוב אותן כפי שהיו, יענו המצדדים. אני אומרת לעצמי – בטח שנה אחרי שנכתבו, אנשים בכלל לא יכלו לקרוא את המילים האלו ברצף. בטח קולם בגד בהם. בטח הם אמרו זה נורא, איך אפשר בכלל להסביר במילים את מה שראינו. זה קטן מדי. זה דל מדי. היום אנחנו קוראים אותם בתשעה באב אבל לרובנו הם לא עושים שום אוושה בלב. זה סיפור שקרה פעם פעם לפני שנים רבות. אנחנו לא חייבים להזדעזע ממנו כפי שבנהרות בבל ישבו ובכו בזוכרם את ציון. אנחנו בכלל יושבים בציון. אנחנו רוצים לזכור. אבל הזיכרון שלנו מנומס ומהונדס יותר. הוא חלק מהמורשת שלנו. אנחנו חייבים לזכור ולספר ביציאת מצרים וביציאת גרמניה. אבל אנחנו לא חייבים לתת לטראומה שהן היו לנהל ולהכתיב לנו את החיים.
האבות חיים בנו
במובנים מסוימים השואה היא נכס לאומי, ובימינו אנו יש לה עדיין נגזרות פוליטיות בינלאומיות. אבל האם המרחק ממנה לא יכול גם להעניק לנו הרפיה מהטראומה המדממת שהיא הייתה בשביל העם היהודי בכל השנים האחרונות? האם השנים שעוברות לא יכולות להעניק ריפוי למדינה שנולדה מתוך פצע?
אני רואה את תמונתו של חבר הכנסת הטרי גדי יברקן, המנשק את רגלי אימו בכניסתה לכנסת ישראל. שרשרת הדורות חיה ונושמת. הוא זוכר את אימו שיחד איתה עלה לארץ במבצע שלמה ושבזכותה הוא כאן. היא לא הייתה יכולה לשמש חברת כנסת. הוא כן.
ואני חוזרת רגע אל המוות שמתואר בביטוי "נאסף אל אבותיו". הזכרתי אותו בתחילת הטור בקשר לחשש מפטירתם של אחרוני ניצולי השואה מן העולם. חשבתי על האופן היפה שבו מתואר המוות כהליכה אל האבות. ועוד חשבתי: מקורו של הביטוי הזה בכלל בתיאור מנהג טכני – שכן אנשים נהגו להיקבר במערות קבורה משפחתיות. השפה שימרה את הביטוי, וממנו נותרה לנו היום רק פואטיקה. רק צל של זיכרון של אבותינו. וזה בסדר. יש בזה יופי. אני מדברת במילים של אבות אבותיי אבל עולה לי מהן תמונה אחרת לגמרי. אבותיי מתים, אבל חיים בי באופן אחר.
