מחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ היה הראשון מסוגו שהחל לפעול, בדצמבר 1941. אושוויץ שוחרר בינואר 1945. יהודים רבים המשיכו להירצח עד כניעת גרמניה הנאצית בתחילת מאי של אותה שנה. שישה מיליון יהודים נטבחו במשך כארבע שנים וחצי. שלושת אלפים שש מאות חמישים וארבעה בכל יום. 153 בכל שעה. כמעט שלושה בכל דקה.
בשנת 2018 נרצחו ברחבי העולם 13 יהודים בשל תקריות אנטישמיות. בשבוע שבו התערבבו יחדיו יום השואה, פיגוע בבית הכנסת של חב"ד בקליפורניה שגבה את חייה של לורי גילברט קיי וקריקטורה אנטישמית שפרסם ה"ניו יורק טיימס" – חשוב להזכיר את הנתונים ולומר זאת: בכל השנה שעברה נרצחו מספר יהודים שבתקופת השואה היו נרצחים בפחות מחמש דקות. כל אדם וכל יהודי הוא עולם ומלואו, כמובן. ועדיין, העולם אינו עומד בפתחה של שואה יהודית שנייה, אפילו לא קרוב. אפשר להילחם בגילויי אנטישמיות גם בלי לעשות השוואות – מכל סוג ומכל כיוון פוליטי – לימים האפלים של ניסיון השמדת העם היהודי בשנות הארבעים של המאה הקודמת. לעם היהודי יש מדינה חזקה, אחת החזקות בעולם מבחינה צבאית ומעצמה אזורית מובהקת; יהודים בארה"ב ובאירופה נהנים משלטון אוהד ומכבד, ובאופן כללי כנראה שמדובר באחת התקופות היותר טובות בהיסטוריה להיוולד בה כבן לעם הנבחר.
אחרי שאמרנו את זה, אי אפשר ואסור להתעלם מסימני האנטישמיות המהבהבים באורות אזהרה בעולם המערבי, ובעיקר בארה"ב. ואכן, שני האירועים שהתרחשו ממש השבוע הם נקודת מוצא טובה וחשובה לדיון על אנטישמיות מימין ומשמאל שם. לכאורה, ברור שכניסה של טרוריסט התומך בעליונות הלבנה לבית כנסת ורצח של יהודייה על רקע אנטישמי, חמורים יותר מקריקטורה שמתפרסמת בעיתון. בעיתון יעטפו מחר דגים, ואילו העם היהודי איבד אחת מבנותיו, והלב דואב. אלא שאם נרים את מבטנו מעל לכאן ולעכשיו, וננסה לנתח מגמות ציבוריות גדולות יותר, כלל לא בטוח שזו תהיה המסקנה הנכונה בסופו של דבר.
אנטישמיות בימין האמריקני אינה דבר חדש. אלא שהיא תופעת קצה שולית במיוחד, כמעט תימהונית. האנשים האלה – שמספרם מוערך באלפים בודדים מתוך אוכלוסייה של כ־330 מיליון – בזים לממסד הרפובליקני, מתעבים את הנשיא דונלד טראמפ, ושונאים יהודים בעיקר ממניעים שנובעים מתסכולים אישיים. ישנה אידיאולוגיה ימנית קיצונית שגם היא נגועה בשנאת יהודים באמריקה, היא קיימת ופורחת בשנים האחרונות בעיקר בפינות אפלות של הרשת, אבל היא בוודאי אינה מייצגת את הימין האמריקני המיינסטרימי בשום צורה. נהפוך הוא. הימין האמריקני בהובלת האוונגליסטים אוהד את ישראל מעומק ליבו, ומתוך אמונה יוקדת כי מדובר בעם הנבחר ששב לארצו ושיש לשאת אותו על כפיים. דורות של ימין אמריקני נולדים לתוך פילושמיות נוצרית הטבועה בהם. האנטישמיות הימנית בארה"ב שבאה לידי ביטוי מצמרר בשני הפיגועים שאירעו בחודשים האחרונים בפיטסבורג ובפאווי שייכת לשכבה דקה ביותר, מוקעת ומוקאת מחוגי הימין האמריקני.
בשמאל, למרבה הצער, המצב שונה. עדיין, חשוב לומר, הממסד הדמוקרטי הישן הוא תומך ישראל מובהק. גם חלק מהתורמים הגדולים למפלגה – יהודים ליברלים שמצביעים לה כבר דורות באחוזים עצומים – אוהבים את ישראל, גם אם למקצתם יש ביקורת הולכת וגוברת על התנהלותה. אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז כהונתו של ברק אובמה כנשיא, עננים שחורים מתקדרים מעל שמי יחסי השמאל האמריקני והיהודים. היעד, בדרך כלל, הוא מדינת ישראל. השמאל יעדיף לבטא את האנטישמיות שלו בצורה מנומסת, עקיפה, אקדמית. זה פחות כואב פיזית, אבל בסוף מדובר באנטישמיות. והיא מסוכנת כי היא חודרת ללב המיינסטרים. הקריקטורה שפורסמה השבוע ב"ניו־יורק טיימס" – שבה נראה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ככלב שלצווארו קולר ועליו מגן דוד מוביל את נשיא ארה"ב העיוור שעל ראשו כיפה – היא רק סימן אחד, בוטה במיוחד, אבל עדיין רק סימן למה שהשמאל מרשה לעצמו לומר על יהודים בחסות ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל. במאמר שפרסמה הנהלת העיתון כמה ימים מאוחר מדי, גילו סופסוף ראשי ה"טיימס" את מה שאנשי ימין אומרים כבר כמה שנים ונותרו כקול קורא במדבר: "אנטי־ציונות יכולה לשמש בקלות כיסוי לאנטישמיות – וחלק מהביקורת על ישראל מובעת במונחים אנטישמיים".
לאנטישמיות משמאל ישנן פנים רבות ומתעתעות. צריך לשים אליהן לב במיוחד, כיוון שבשונה מלאומן לבן שפורץ לבית כנסת ומרסס מתפללים בנשק אוטומטי, את סוג האנטישמיות הזה אפשר להסוות היטב. דוגמה אחת לכך אפשר לקחת מחברת הקונגרס האמריקנית הדמוקרטית אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, הנחשבת לכוכבת עולה ולדמות לחיקוי בקרב צעירי וצעירות השמאל האמריקני. היא לא אנטישמית כמו חברתה למפלגה אילהן עומאר, אבל שימו לב לנושאים שאותם השוותה למלחמת העולם השנייה, לשואה או לנאצים: מדיניות ממשל טראמפ לגבי מהגרים בגבול מקסיקו, משבר ההתחממות הגלובלית ומצבם הסוציו־אקונומי של מיעוטים בארה"ב, שלדבריה דורש מתן שילומים כפי שנהגה גרמניה אחרי השואה. אם ההתחממות הגלובלית מבחינתה זהה למלחמת העולם השנייה, אם מבחינתה מה שעברו שחורים בארה"ב זהה למה שעברו יהודים בשואה, ואם שוטרי גבול דומים בעיניה לחיילי אס־אס שקוצרים יהודים בלי הבחנה – היש הכחשת שואה מחפירה מזו?
אנטישמיות היא רעה חולה שמשתוללת בעולם המערבי אלפי שנים. היא לובשת ופושטת צורה, ולצערנו קיימת במידה כזו או אחרת בכל גוני הקשת הפוליטית. העם היהודי ומנהיגי העולם החופשי – שברובם עדיין צרובה השואה כמכוות אש – חייבים לגדוע אותה מימין ומשאל, על אחת כמה וכמה לא לטמון את הראש בחול כשהיא מתגלה באופנים מנומסים ומתוחכמים. כי אלה, במידה רבה, מסוכנים אפילו יותר מלאומן לבן שפורץ לבית כנסת חמוש בנשק חם.
