הכנסת ה־21 התכנסה בשבוע החולף ברוב עם והדר. ביום כינוסה נוספו לה עוד אי אילו מרכיבים טקסיים שלא היו נהוגים בעבר, כמו חתימת הנשיא בספר הנשיאים (מי המציא את זה ולמה? לא ברור). אבל נדמה שככל שמתרבים הטקסים פוחתת חשיבותה של הכנסת.
צריך להודות שזהו תהליך נמשך. אריאל שרון בחר להציג בכנס הרצליה את תוכניתו לסגת מכל שטחי רצועת עזה, על המחיר הכואב שבפינוי המתיישבים. לא בכנסת. נשיא ארה"ב ברק אובמה דילג על בית המחוקקים בקלילות, ואת נאומו המרכזי בישראל נשא בבנייני האומה בירושלים בפני אלפי צעירים. הנימוק היה החשש מהפרעות וקריאות ביניים בכנסת. ראש הממשלה נתניהו, כשיש לו משהו חשוב למסור, מכנס את כלי התקשורת ב־8 בערב במעונו או בלשכתו, ומתעלם מהכנסת. נתניהו אינו טורח לבוא למשכן, אלא כשאין ברירה.
את מקומה של הכנסת החליפו ממשלות הענק, ולממשלה המורכבת בימים אלה יש סיכוי טוב לשבור שיא. היא תהיה מפלצתית בגודלה. יכהנו בה 26 שרים, פרט לראש הממשלה, ועוד כשבעה סגני שרים. כלומר, 33 מחבריה, מתוך קואליציה של 65, יכהנו בזרוע המבצעת. קשה להאמין שבממשלת ישראל הראשונה, שהקימה את המדינה, ניהלה את מלחמת העצמאות וקלטה מאות אלפי עולים, כיהנו 11 שרים בלבד, לצד ראש הממשלה.
בממשלת ישראל השביעית, שיצאה למבצע קדש, כיהנו 16 שרים. הקואליציה מנתה 80 חברים, והיחס היה שר לכל חמישה חברי כנסת. בממשלה הקרובה היחס יהיה גדול פי שניים – שר לכל 2.5 ח"כים. לממשלה לא תהיה ברירה אלא להפעיל את החוק הנורווגי, שלפיו מתפטרים השרים מחברותם בכנסת כדי לטפל בענייני משרדיהם, ומאפשרים לבאים ברשימה להיכנס למשכן. מי שיספוג את עלות הממשלה הגדולה ואת תוספת חברי הכנסת יהיה, כרגיל, הציבור.
חסינות מקיר לקיר
היועץ המשפטי לממשלה הודיע השבוע שהשימוע לראש הממשלה ייערך כמתוכנן, עד ל־10 ביולי. הודעתו התקבלה בפיהוק. איש לא מאמין שלוח הזמנים הזה ריאלי. זה לא יקרה ביולי, גם לא באוגוסט. זה בכלל לא יקרה בקיץ. כמעט חודש חלף מיום הבחירות לכנסת, ועורכי דינו של ראש הממשלה אינם ממהרים. הם לא ביקשו ולא קיבלו לידיהם את חומרי החקירה הרבים. ההסבר הרווח הוא שאין להם כוונה להתנדב, והם ממתינים לסיום ההליכים בעניין שכר הטרחה שלהם. רק אחר כך יחלו בהכנות לשימוע. מי יודע מתי תסתיים סאגת המימון. אבל מעבר להסבר הרשמי מסתתרת סיבה נוספת: עכשיו, לאחר שנתניהו כבר מרכיב ממשלה, אין סיבה להיחפז. טחנות הצדק בישראל טוחנות, כידוע, לאט, ובמקרה של ראש הממשלה הן יאטו את הקצב עוד יותר.
אדם הבקי ברזי הפוליטיקה הישראלית ובעולם המשפט, שרטט את לוח הזמנים המעניין הבא: חומרי החקירה יועברו לעורכי הדין רק לקראת הקיץ. כשיקבלו את החומר וייווכחו בהיקפו העצום, הם ידרשו זמן מספיק והולם להתכונן. הם יקבלו אותו. עורכי הדין יזדקקו לחצי שנה לפחות, ועם הזמן, לאחר בקשות הארכה, היא תתארך לשנה. לפי התסריט הזה, תיאר אותו אדם, השימוע צפוי בערך בעוד שנה וחצי, והחלטת היועץ מנדלבליט תהיה רק כעבור חצי שנה, כלומר בעוד שנתיים. לוח הזמנים הזה אינו מגובש, והוא תלוי בהליכי החסינות – כלומר, אם הכנסת לא תקפיא את ההליכים כולם באמצעות הטלת חסינות על ראש הממשלה.
נתניהו עצמו כבר לא חזר השבוע על המשפט "אני לא עוסק בזה", שפיזם לפני הבחירות. כשנשאל על אפשרות החסינות אמר "אתם תשאלו ואני לא אשיב". לכולם ברור שחסינות לראש הממשלה עומדת על הפרק. לכולם גם ברור שזה לא ייסגר בשיחות של צוות המו"מ של הליכוד בראשות השר יריב לוין. עניין החסינות ייסגר ישירות בין נתניהו לראשי המפלגות המרכיבות את הקואליציה החדשה־ישנה. הבעיה בהליך חסינות כזה היא שחשודים אחרים בממשלה המוקמת – השרים חיים כץ ואריה דרעי, סגן השר יעקב ליצמן וח"כ דוד ביטן – עשויים לדרוש דין שווה. מה שטוב לנתניהו טוב גם להם. אם כבר חסינות – אז מקיר לקיר.
אכזבת המאה
הכתבים המדיניים בונים תילי תילים של דיווחים, השערות ורסיסי התבטאויות לקראת "דיל המאה" של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. שנתיים וחצי כמעט חלפו מאז נכנס לתפקידו, ודיל אין. עכשיו מבשרים שהתוכנית תוצג לצדדים בחודש יוני. העילה הרשמית לתאריך: תום צום הרמדאן. העילה הבלתי רשמית: סיום הרכבת ממשלת נתניהו החדשה, ואי רצון לתקוע מקלות בגלגלי המלאכה הקואליציונית. כבר עתה ברור שאין צורך לעצור את הנשימה. הפלסטינים דחו את התוכנית בטרם נולדה, והשאירו לנתניהו מלאכה קלה. הוא יוכל לאמץ אותה (תוך הבעת קשיים, בגלל הרכב הקואליציה), בלי לשלם מחיר כלשהו.
יועצו הקרוב של נתניהו, יונתן אוריך, כבר אמר בריאיון המעניין שהתפרסם בערב החג במקור ראשון, שלדעתו ישראל צריכה להשיב בחיוב לתוכנית ולהותיר לפלסטינים את הסרבנות. צריך להכיר את הנפשות הפועלות כדי לדעת שראש הממשלה לא ייפול מהכיסא כשתוצג התוכנית. אחד האנשים החשובים ביותר בממשלת נתניהו הבאה לא יהיה חבר ממשלה: רון דרמר, השגריר המקושר של ישראל בוושינגטון, הוא איש המפתח לחיבור עם ממשל טראמפ. התבטאויות הנשיא האמריקני עד כה, כמו גם עיתוי המחוות שעשה כלפי ישראל, תואמו עם דרמר עד הפרט האחרון. למותר לציין שהשגריר יוכל להישאר בבירה האמריקנית כל עוד יחפוץ בכך.
המשואה של מירי
שרת התרבות מירי רגב הפתיעה השבוע כשבחרה, שלא כדרכה, לא להתנגח עם מבקר המדינה. המבקר, בדו"ח נוקב, תיאר את טקס הדלקת המשואות בשנת ה־70 לישראל כ"שכונה". אלפי כרטיסים חולקו למקורבים על חשבון הציבור הרחב. רגב הודיעה שהיא מקבלת את הדו"ח, והוסיפה, להגנתה, ש"כך עשו כולם בטקסים קודמים". היא גם הכריזה על הקמת ועדה שתעשה קצת סדר בבלגן.
את ההחלטות על מדליקי המשואות השנה ייחצנה שרת התרבות באופן מופגן ובולט – היא מתחה את ההודעות על פני חודש שלם, הקליטה את שיחותיה עם הנבחרים להדליק משואה, ושחררה את ההקלטות לפרסום (במקרה של יהודה פוליקר ההודעה אף צולמה על הבמה בעת הופעתו). מי זכר שפעם הוועדה הבוחרת הייתה מוציאה הודעה לקונית על 12 מדליקי המשואות, ואז הייתה מאפשרת לראיין אותם או את יושב ראש הוועדה הבוחרת. בעידן רגב יושב ראש הוועדה נעלם, ומי יודע היכן הוא. שרת התרבות תפסה את הבמה, והיא לא תרד ממנה. כשהיא אוחזת במיקרופון, איש לא יצליח להוציאו מידיה.
אפשר גם להסתכל על זה אחרת. בעידן התקשורתי הנוכחי, הודעה לעיתונות היא עניין שאבד עליו הכלח. רגב הבינה בחושיה שבתקופת הסטורי באינסטגרם, היוטיוב והסאונד־בייט, צריך לעלות מדרגה. ואם כבר – אז בגדול.
המשימות של דו"צ
לאחר כשנתיים בתפקיד, תקופה ארוכה של שקט תקשורתי, החליט הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט להתראיין. דובר צה"ל ויד ימינו תא"ל רונן מנליס הודיע לו שאין בעיה, והוא מיד מתאם עשרה ראיונות – בשלושה ערוצי טלוויזיה, שתי תחנות רדיו, שני אתרי אינטרנט וכמה וכמה עיתונים. כשהרמטכ"ל הרים גבה, הסביר מנליס שאם יימנע מלהתראיין לאחד מכלי התקשורת, יבולע לו. הרמטכ"ל הבין את המסר, ויתר, והתמיד בשתיקה התקשורתית שנתיים נוספות, עד סיום כהונתו.
המשימה העיקרית של דובר צה"ל הבא, גיל מסינג, תהיה לסיים את עידן המגננה בדברור התקשורתי. פעמים רבות מדי נאלץ צה"ל להתגונן בתקשורת, במקום לנסות ליצור סדר יום. קצינים אינם מתראיינים כמעט, ואת הצבא מסבירים לעיתים בכירים במילואים. דוגמאות לא חסרות: הצבא הגיב והתגונן בפרשת אלאור אזריה, הגיב וכיבה שרפות בסערת "דוד הנחלאווי", נגרר להגיב לדו"ח לוקר על אנשי הקבע, וכמובן נאלץ להגיב למתקפות פוליטיות על האופן הסביל של התמודדותו עם בלוני תבערה.
רב־אלוף אביב כוכבי, בשונה משני קודמיו, בחר בדובר שתקשורת היא תחום התמחותו, אחרי שלושה דוברים – פולי מרדכי, מוטי אלמוז ורונן מנליס – שבאו משורות הצבא. מסינג, איש מקצוע מנוסה ומוערך, ששירת ביחידת דובר צה"ל לפני יותר מעשור, ואחר כך כיהן כיועץ התקשורת האישי של ציפי לבני, יצטרך להוכיח שהוא דוברו של הצבא כולו, ולא רק של הרמטכ"ל כוכבי, ובעיקר, לנסות לשנות מצב – מתגובה ליוזמה. כל זאת אם הפרשה שחשף גידי וייץ בעיתון הארץ, שלפיה שימש סוכן משטרתי בחלק מפרשות ישראל ביתנו, לא תטרפד את מינויו.
