אי אפשר היה לדעת עליו, אני אומרת לכם. הוא בעל הכי רגיל וחמוד בעולם. יש לו אישה יפה, בית יפה, שלושה ילדים. הם אוהבים טיולים ועל האש. אי אפשר היה לדעת עליו. זה לא כמו ב"בשבילה גיבורים עפים" או ד"ר האנט באנטומיה של גריי. פעם בכמה חודשים הוא נוסע לחו"ל והיא לא הייתה מפרטת למה. עד שיום אחד היא סיפרה שהוא נוסע לטיפולים בהלם הקרב שלו.
כל פעם מחדש אני המומה מאיך מה שרואים מבחוץ לא אומר כלום על הסיפור שבפנים. אנשים סביבנו סוחבים סיפורים, חיים שלמים, ואין לנו מושג בכלל.
לפני חצי שנה הופעתי מול הלומי קרב ובנות זוגם. עליתי בדחילו ורחימו, לא היה לי מושג איך הבדיחות שלי הולכות להתחבר לחיים שלהם. הרגשתי פתאום כל כך לא קשורה ומנותקת. הייתה הופעה לא פשוטה, אבל בסוף נעמדתי ופתחתי בנאום שכולו תודה. תודה על נתינה ועל הקרבה. של החיילים, של המשפחות. כקהילה אנחנו לא תמיד שם בשביל לתמוך, פשוט כי לא רואים ולא יודעים. לו רק הייתם נותנים לחבר או חברה קרובים לדעת, אולי היינו יכולים לעזור ולא הייתם עם זה לבד. אז הכרחתי חברה אחרת לשבת ולכתוב על חייה, כדי ללמוד סביב יום העצמאות על אלו שהם לא אבדות בנפש, אבל השאירו אותה בשדה הקרב.
***
להיות אישה של הלום קרב זה לראות אותו ער. דרוך. כל כך הרבה שנים. מונע בכל יכולתו מהגוף להירדם עד שהוא קורס לשינה. מבועתת. כמו שידע שתהיה. כמו שניסה למנוע.
זה לעשות הכול כדי שיפתח עיניים בבוקר אבל לא לרצות להתעורר בעצמך.
להיות אישה של הלום קרב זה לראות אותו מתקשר עם הסביבה אבל לך לא נשאר מזה כלום, כי בבית הוא פושט מסכות ומתפרק. ואַת הבית.
זה ללכת לישון עם המפתחות של הרכב מתחת לכרית רק ליתר ביטחון, או להיכנס לפאניקה כשהוא לא עונה כמה שעות לטלפון כי את מפחדת שהפעם הוא נכנע.
להיות אישה של הלום קרב זה להימנע יחד ממקומות הומים, להתרחק ולהסתגר, להצטמצם. בעצם – זה כל הזמן להיזהר. יחד איתו.
ואם כן יצאתם, לדאוג שתמיד יֵשב עם הגב לקיר, שירגיש בשליטה על המצב, שיתכנן לכל מקרה את מסלול הלחימה והבריחה ברגע הראשון שהתמקמתם, ואת יודעת שרק אז הוא יצליח להרפות ולהירגע.
להיות אישה של הלום קרב זה לדעת לחיות לבד. ללכת לישון לבד, לקום לבד, לגדל לבד, לשמוח או להתעצב לבד, לגדל ילדים לבד, לארגן אירועים לבד – כי הוא פשוט נעלם. מפחד להיות חלק, מפחד להרגיש משהו. אז הוא לא. הוא רק שם, ממלא הוראות טכניות.
זה להיות בהרצאה יום אחד ולקבל סטירת לחי מצלצלת כשאת מבינה שאת עונה על כל הקריטריונים של טראומטיזציה משנית ואת אשכרה בטראומה. עם כל מה שזה אומר. ועדיין לבד.
להיות אישה של הלום קרב זה ללכת על ביצים כל היום כי את פשוט לא יודעת מה יעורר אצלו את הטראומה מחדש. הריח השרוף מהטוסטר, הצרחות של הילדים, הבית השכן, יריות האימונים מהבסיס שליד… ואז צריך להיכנס לכוננות שיא.
כי ככה זה לחיות בתודעת קרב. זה להיות בהתקפה או תחת מתקפה כל הזמן. ואם תעצור רגע, כנראה תמות. וכשזה מגיע ואתה מרגיש מעורער אתה פשוט יורה ויורה ויורה, בכל דרך ועל כל מי שעומד מולך עד שזה עובר. ואז אתה נשאר מתוסכל וחסר אונים כי פתאום התפכחת. והבנת. ואת – מתפנה להרגיע אותו, ללקק את הפצעים של כולם, לסדר את הכאוס שנוצר, להתנצל בפני כולם. אבל עדיין מנסה לעכל בעצמך. לא התרגלת.
זה לסבול מבטים או משפטים נחמדים של אנשים על בחירתך להישאר שם או להביא עוד ילד. הם לא יודעים שזה לא תמיד היה ככה. וגם אם כן, לא מגיע לנו עונש. אנחנו נאחזים בחיים, במה שבאמת חשוב, אחרת – מה נשאר.
להיות אישה של הלום קרב זה להסביר לילדים שוב ושוב שזה הוא, לא הם. הם מהממים. שזה רק יחשל אותם והם יגדלו להיות אנשים חזקים, רגישים ומתמודדים. ובמקביל לחלוק איתו רגע של אושר, כשהוא משתף אותך בלילה שהצליח להימנע מהתקף זעם בלתי נשלט על אחד שעקף אותו בכביש. אלוף! בהחלט רגע של ניצחון, את אומרת לו, מקשיבה, בוכה וגאה כל כך.
להיות אישה של הלום קרב זה להבין שכנראה כבר לעולם לא יאהבו, יחבקו או ילטפו אותך כי את חיה עם נכה־רגש. שכבר לא מסוגל לאהוב. שמבטו נשאר אדיש וחלול גם כשאת מתפרקת חזק. או צמאה לקרבה. ואת שומעת את השיר של ישי ריבו בלופ ובטוחה שהוא נכתב בשבילך. כי הלב שלך שבור לשניים. ורק הוא מבין. ורק הוא יכול לתקן.
את מבינה שהכי קרוב לזה זה השכנה או האחות ששואלת איך עבר השבוע ושם, בהודעה קצרה או בהעברת סוכר דרך הגדר את מקבלת את הרגע שלך.
זה לאהוב אותו ולהרגיש אותו הכי חזק, ושנייה אחר כך להתפלל שיֵצא מחייך. איבדת אותו בשדה הקרב, אבל את ממשיכה לאבד אותו שוב ושוב, כל פעם יותר חזק, כשאת חושבת שהמצב טיפה משתפר ומתרסקת שוב אחרי יומיים וכבר אין בך כוחות. ואת שואלת את עצמך אם להתאבל על מי שהיה, למרות שהוא ניצב מולך. האם אי־פעם זה יהיה אחרת, כי את האיש הזה בוודאות לא בחרת.
ונכון, לא נגזר עליו למות בשדה הקרב, אבל כן נגזר עליו להתהלך מת ולחיות בסבל ובייסורים.
ובמקום שהלב יתרחב עם בוא האביב, הוא הולך ומתכווץ. כי עם האביב מגיעים הזיכרונות, האזכרות והתחושות הקשות.
תחושות האשמה על שנרדם אחרי שלושה ימי לחימה קשים ולא שמע אותם מתקרבים, אשמה על שהם נטבחו אבל הוא מעז לחיות, אשמה על הרבה דברים שהוא אפילו לא זוכר לפרטי פרטים אבל הגוף שלו מגיב אליהם יותר מדי חזק, אשמה על זוועות נוספות שהוא כן זוכר, אבל הוא מתבייש שלא מצליח להתמודד איתם לבד, והתכחש למצב כל כך הרבה שנים. שנים של הדחקה ושל מוות איטי ומתמשך. של כל סביבתו. אשֽמה שאף שזכה להקים בית ומשפחה, קרס בסוף ואיבד שליטה על חייו.
להיות משפחה של הלום קרב זה להתבייש, לטאטא ולהסתיר. במקום להתגאות ולצעוק בקול רם על גיבור ישראל שהקריב והשאיר את ליבו בשדה הקרב, ובלי למצמץ המשיך להתייצב לשירות מילואים קרבי עוד שנים רבות, גם כשאשתו כורעת ללדת ומתחננת שיישאר, באותו מקום אפל ונורא בעוד הפצע אנוש, פתוח ושותת דם. כי הוא לא ייתן להם לנצח, הוא יתגבר. יש יותר גיבור מזה?
זה להטיף ולחנך את הילדים שלך, למרות הכול, לשירות משמעותי. זה כשהבן שלך אומר שהוא בכלל לא רוצה להתגייס, כי הוא לא רוצה להיות כמו אבא. ואבא מתכווץ והלב שלך נקרע.
זה להיות בהישרדות יומיומית, נשמות עייפות ואבודות, ולהיראות הכי סבבה בעיני כולם.
אבל כולם כן צריכים לדעת. בינינו מסתובבות משפחות שלמות שחיות טרור, חיות בקושי. לא סתם זה נקרא הלם קרב. אנחנו הלומים. קשות. ואין לנו רגע שקט.
ואם התלמידה שלך מתקשה להחזיק ראש בשיעור זה אולי בגלל שהלילות בביתה מאוד רועשים. והיא לא מצליחה לישון טוב.
ואם החניך מתחמק ממסיבת פורים כיפית זה אולי בגלל שהוא יודע שמהנפצים והיריות באוויר לא קורים בדרך כלל דברים טובים.
ואם החברה חוזרת לבד מהבית חולים עם התינוקת זה אולי בגלל שהוא מתקשה להתמודד רגשית עם הפלא הזה והיא כבר יודעת שייקח לו כמה ימים ויהיה בסדר. אבל בינתיים היא לבד וכואב לה כל הגוף.
ואם החבר שלך בכיתה מתעצב כשהוא שומע על כל מה שאתה עושה עם אביך בשנת הבר מצווה, זה אולי כי יש לו אבא אבל אין לו ממש שנת בר מצווה. הוא הולך לבד לתפילות וחולם על איזה טיול עם אבא במדבר. וכבר לא בא לו כלום.
ואם השכן נראה קצת מרושל, עייף ומוטרד, אולי עובר עליו משהו. ואפשר פשוט לשאול ולהקשיב.
PTSD היא מחלה אמיתית, קשה ושקופה. זהו דיכאון קליני ברמות שונות עם תסמינים קשים מאוד. מתברר שהרכיב המשמעותי להתמודדות עם המחלה היא סביבה קרובה ותומכת. אז עכשיו, כשנכנסים לימים של כל כך הרבה גאווה לאומית, זיכרונות ואיחוד לבבות, בואו נזכור גם את הקורבנות השקופים. אלה שיצאו להילחם וחזרו שונים. נפסיק לשפוט את מי שאנחנו רואים ונחרוץ גורלות. נראה קצת יותר אהבה ורגישות, נחפש סביבנו מקומות שקופים שאפשר לצבוע בצבעים ורודים. מספיק חיבוק, מספיקה מילה, התעניינות. זה יכול להציל נפשות, פשוטו כמשמעו. זאת הנפת דגל אמיתית.
