מערכת הבחירות העניקה לראש הממשלה נתניהו את הגל האלקטורלי שרצה, אבל לא בטוח שזיכתה אותו ברוב מוצק.
לא ודאי שליברמן, השולט בחמישה מנדטים, יצטרף לקואליציה שהושתתה על ברית עם חרדים. המקום שלהם פשוט אינו המקום שלו. אך ליברמן גם לא יעז למנוע מנתניהו ממשלה. אם יבחר לא לשבת בקואליציה, הוא יורה לחברי מפלגתו להימנע בהצבעת האמון המאשרת את הממשלה החדשה, וכך יפתה את ראש הממשלה אל מלכודת פוליטית. כראש ממשלת מיעוט, יהפוך נתניהו לברווז צולע שמשגיח על ממשלה בלי יכולת תפקוד, תוצר פגום של מערכת הבחירות המיושנת שלנו.
המערכת המכונה "ייצוג יחסי" מכנסת את כלל אזרחי ישראל באזור בחירה אחד. כנראה שהיא הייתה הגיונית כשהופעלה לפני 70 שנה, כאשר אוכלוסיית ישראל מנתה 600 אלף נפש, כמעט כולם יהודים. אדריכלי מערכת הבחירות הראשונה רצו לוודא שכל אזרח יהודי במדינה הריבונית ירגיש שיש לו מקום, בלי התחשבות בשבט שהוא משתייך אליו.
וכך נוצרה מערכת אלקטורלית שפתחה את הדרך לפרלמנט בפני כל אחד מתתי־השבטים הלאומיים – ממק"י משמאל ועד אגודת ישראל מימין. בימים ההם היה כנראה מוצדק לדמיין שלקיבוצניק בצפון יש יותר במשותף עם קיבוצניק בדרום מעם שכניו הבורגנים בעיירות הצפון; או לדמיין שהחרדי בבני־ברק, שחי בצל תל־אביב, זהה למקבילו בירושלים.
אבל היום דבר מהנאמר מעלה אינו נכון עוד. אוכלוסיית המצביעים בישראל עולה על שישה מיליון, כולל שיעור גדול של אזרחים לא יהודים. ייצוג יחסי מונע את השתלבות האזרחים הערבים במרחב הפוליטי, בכך שהוא מעניק להם מפלגה מגזרית שאף פעם לא תוכל להשתלב בקואליציה. לא פחות חשוב, ייצוג יחסי מעניש את המפלגות המייצגות את תת־הקבוצות היהודיות שחבריהן אינם שבטיים. מהם נשלל הייצוג הפרלמנטרי, בעוד הצדדים שמחזיקים את תומכיהם מאחורי חומות זכו לשלל פוליטי.
הנשיא ריבלין מאפיין את החברה שלנו כשבטית. הוא מדמיין שהאומה ומערכותיה חזקות דיין להתגבר על הבדלנות של השבטיות ולכונן אחדות. הבחירות הוכיחו שהאופטימיות שלו אינה במקומה. לשבטיות אין מקום במדינה מודרנית, משום שהיא מעבירה את גורל האומה לידי השבטים העמידים ביותר בפני אחדות לאומית. השבטיות כמעט הביאה את ישראל למבוי סתום. מגוחך לדמיין שבמדינה שבה רבים מהמצביעים מסכימים על נושאים רבים כל כך, גורלנו הפוליטי ייקבע לפי השאלה מי מהפוליטיקאים המגזריים ימצמץ ראשון, ליברמן או ליצמן.
מחובתנו להתגבר על השבטיות, אבל זה לא יקרה אם נמשיך לעשות שינויים קטנים במערכת הקיימת. אחוז החסימה, בחירות ישירות לראש הממשלה, האשמת בתי המשפט, השמאל, הרבנים או הימין – כל אלה לא ירפאו את הפגמים האלקטורליים: התרופה מצויה בהחלפת קווינו השבטיים בקווים המלאכותיים של מחוזות אלקטורליים.
חלוקת המדינה למחוזות הצבעה תפחית דרמטית את מאגר הקולות הזמין לכל אחד מהשבטים המקומיים, שחבריהם מתגוררים בדרך כלל בכמה אזורים. באמצעות מניעת הצטברות קולות מעבר לקווים מחוזיים, תעודד מערכת הבחירות החדשה את מפלגות השבט לכרות בריתות עם המפלגות העיקריות האחרות במחוזותיהן עוד לפני הבחירות. עצמאות השבטים תתמוסס לתוך פוליטיקה המבוססת על תן וקח, שתמקד את "זקני השבט" ביצירת קואליציות מקומיות המושתתות על צורך הדדי, ולא קואליציות לאומיות המבוססות על חרדה מפני ישיבה באופוזיציה.
בארה"ב, גבולות מלאכותיים בין מחוזות סיפקו את הדבק השומר על אחדותה של אומת מהגרים. שוב ושוב, המחוזות האלקטורליים ניצחו את תשוקותיהם של שבטים. כך קרה בבחירות 2016, כשהניצחון הדמוקרטי נשלל מהכוחות השבטיים שאורגנו סביב פוליטיקת הזהויות, מכיוון שבארה"ב קולות לא נשפכים מעבר לקווי הגבול המחוזיים.
רק זה ישחרר את המערכת הפוליטית שלנו מאחיזת השבטיות. רק זה יעניק לנו את היציבות החברתית שאנו זקוקים לה.
