צירוף המקרים של שני אירועים אנטישמיים קשים בארה"ב דווקא בשבוע שחל בו יום השואה והגבורה אומר דרשני. האירוע הראשון הוא פיגוע הירי בבית הכנסת של חב"ד בקליפורניה. השני הוא הקריקטורה האנטישמית שפורסמה השבוע בלא אחר מאשר הניו־יורק טיימס, ובה נראה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בדמות עיוור חובש כיפה שאותו מוביל כלב נחייה בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכלב אף ארוך ומצויר עליו מגן דוד.
שני האירועים שונים באופיים ומשלימים זה את זה. הראשון הוא ביטוי מובהק לאנטישמיות הקלסית: היורה הוא איש ימין גזען, מלא שנאה לעולם כולו, שכבר נעצר בעבר על רקע דומה. השני, אף שלא הביא בינתיים לתוצאות טרגיות, חשוב הרבה יותר. הוא ביטוי לאנטישמיות החדשה, המדינית, האינטלקטואלית, זו שבאה מחוגים פרוגרסיביים וליברליים. האנטישמיות הזאת מסווה עצמה בטיעונים פוסט־קולוניאליים ופוסט־מודרניים. היא פושטת את טלפיה כאומרת "טהורה אני" וזוכה ללגיטימציה רחבה בחוגי האקדמיה במערב. היא מורכבת, מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, והיא קיימת גם בתוכנו, בחברה הישראלית. עמה עדיין לא למדנו להתמודד.
מה שאומר דרשני בצירוף הנסיבות האמור הוא דווקא התגובה הישראלית לאירועים. "על ישראל להכריז מלחמה נגד האנטישמיות הגואה ברחבי העולם, כולל בארה"ב", אמר סגן השר מייקל אורן נוכח הפיגוע בבית הכנסת. "כמדינת הלאום של העם היהודי, לישראל האחריות להגן על היהודים מפני אנטישמיות הן משמאל והן מימין. זו לא רק חובתנו הערכית אלא גם חובתנו הביטחונית".
אמת דיבר אורן, אבל יש אמת גדולה עוד יותר, והיא "חובתנו הערכית" הראשונה כלפי יהדות הגולה. נגמרה הגלות, חברים. ליהודים אין כבר מה לחפש באירופה או בארה"ב. האירועים האלה נועדו להסביר לכם דרך הרגליים מה שהייתם חייבים להבין כבר מזמן מהראש. אין כבר ערך בחיים היהודיים בגולה. את המאבק רב הערך באנטישמיות העולמית, בשתי גרסאותיה, אנחנו צריכים לעשות מכאן. ביחד. כאומה. בארץ ישראל. כך המאבק הזה גם יקדם אותנו. רק כך הוא לא יהיה מאבק שווא.
אם לא זה המסר שיוצא מקרבנו כלפי יהדות העולם נוכח גלי האנטישמיות המתגברים, אות הוא שלא למדנו את הלקח המרכזי של השואה. ודאי לא את הלקח הציוני שלה. כי ראוי אמנם שמדינת ישראל תסייע באבטחת יהודי העולם, אבל הסתפקות בכך מזכירה את הבדיחה על אנשי חלם, שנוכח האסונות התכופים שאירעו להם בגלל גשר רעוע שכל העוברים עליו נפלו ממנו, הציעו לבנות לידו בית חולים. זו בדיוק המשמעות של הגברת האבטחה, אמצעי הביטחון והזהירות הננקטים בבתי הכנסת בארה"ב לנוכח התגברות האנטישמיות משמאל ומימין.
תגובה דומה נשמעה גם מפיו של יעקב חגואל, מ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, שהציע "לקרוא לממשלות לעסוק בחינוך, ולקדם סובלנות ואהבת זרים". כשקריאה כזו באה מפיו של אחד מראשי ההסתדרות הציונית העולמית – ולא קריאה חד־משמעית ליהדות הגולה לחזור הביתה – אות הוא שמשהו השתבש בקרבנו. הציונות שכחה את עיקרי תורתה.
התגובה שלנו, יהודי ארץ ישראל ומדינת ישראל, לנוכח גלי האנטישמיות האלה ההולכים ומתגברים בעולם המערבי, חייבת להיות קודם כול ובעיקר קריאה ליהודי הגלות כולם לבוא לכאן. חובתנו המוסרית לומר להם שהם חיים על זמן שאול. שהשאלה מתי ייאלצו לנטוש את הגלות היא שאלה של זמן בלבד. זו "חובתנו הערכית", סגן השר מייקל אורן. זו גם חובתנו הציונית. כל עוד לא זו הקריאה היוצאת מאיתנו, אנו בוגדים בהם, בעצמנו ובאמיתות חיינו.
אמת, אי אפשר לבוא בטענות למי שעדיין חי בגלות. אינסוף נסיבות, הכרחי חיים ואילוצים גורמים לאנשים לרדת מן הארץ, או לא לעלות אליה. כמעט לכולנו בני משפחה חברים וקרובים בחו"ל, ואנו מכירים את התופעה ואת מורכבותה מקרוב. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אי לכך לא אותם אנחנו דנים, אלא קודם כול את עצמנו, על כך שאין בנו אומץ למלא את חובתנו המוסרית לצאת בקריאה ובתזכורת ליהדות הגולה: אוהבים אתכם. מחכים לכם. שובו הביתה.
