ימי השואה בשנים האחרונות עומדים בסימן של דאגה: מה יהיה על זיכרון השואה בעידן שבו ניצוליה הולכים ומסתלקים מן העולם? אני מודה שאיני בין המודאגים מהשאלה הזאת. עומדים לרשותנו כמויות אדירות של תיעוד, מן השואה עצמה ומעדויות ניצוליה, שיוכל לשמש אותנו לאורך דורות. אילו הייתה בידינו כמות מקבילה של תיעוד מחורבן בית ראשון ושני, כנראה שאפילו בתל־אביב לא הייתה מתעוררת השאלה אם לסגור את המסעדות בליל תשעה באב.
אבל דווקא הדאגה מ"שואה ללא ניצולים" צריכה לעורר אותנו למחשבה שהגזמנו במיקוד תודעת השואה בסיפור ניצוליה, באופן שהפך את הניצולים מעדים, המאפשרים לנו להתוודע באופן ישיר אל הזוועה, למי שעצם זיכרונה של הזוועה תלוי בקיומם.
התהליך היה טבעי ואף רצוי. מלכתחילה הייתה השואה חור שחור של נתונים בלתי נתפסים, שהבנתו של אדם מתקשה לעכל. באו הסיפורים האישיים של הניצולים, והפכו אותה מובנת יותר, או לפחות קרובה יותר: לא חור שחור, לא פלנטה אחרת, אלא האנשים הקרובים ביותר אלינו – הורינו, סבינו, דודינו – הם שעברו את הזוועה, כאן על פני האדמה הזאת.
אבל כמו כל תהליכי הפרסונליזציה של העשורים האחרונים, בפוליטיקה ובתרבות, גם לפרסונליזציה של השואה היו מחירים כבדים. ראשית, היא השכיחה מאיתנו את העובדה שקורבנות השואה העיקריים היו הנרצחים והנספים ולא השורדים. רוב השורדים אמנם עברו ניסיונות וסבל נוראיים, אבל זכו בדרך כלל לשקם את חייהם. הנספים הם שסיפורי חייהם נגדעו בעודם מלבלבים באיבם. ההתמקדות בניצולים גם אפשרה למשדרי יום השואה בשנים האחרונות להתמקד בסבל שעוברים הניצולים בגלל משרד האוצר בישראל, כאילו הפקידים ופלוגות הסער ניצבים על אותו רצף של עוול.
יתר על כן: מניסיון שיטתי ואכזרי, הכי שיטתי והכי אכזרי בתולדות האנושות, להשמיד עם שלם ותרבות שלמה, הפכה השואה לאסונם הפרטי הנורא של כמה מיליונים. כשהשואה מגולמת בלעדית בפני ניצוליה, היא לא שונה מכל סבל נוראי שגורם אדם לזולתו. למשל, אדם שחוטף אישה, מחביא אותה במרתף ביתו, אונס ורוצח אותה. לכאורה, רק לכאורה, השואה היא סיפור מקביל, כפול עשרה מיליון נספים ושורדים. אבל התיאור הזה, הזוועתי, לא משקף את העובדה שכאן מדובר, לראשונה בהיסטוריה, בהשמדת עם לא על רקע מלחמה על טריטוריה או אינטרס, אלא מפני שעצם קיומו וזהותו של עם הקורבנות הייתה לצנינים בעיני עם הרוצחים.
יש לכך גם משמעות מעשית. בשנים 2002־1999 עבדתי ככתב הארץ לענייני העם היהודי. בשנים ההן עסק העולם היהודי רבות בפרויקט השבת הרכוש היהודי מתקופת השואה, ואחת השאלות הנוקבות הייתה מה ייעשה ברכוש העצום שלא יימצאו לו יורשים. ארגוני הניצולים דרשו את הרכוש הזה לחלוקה בין הניצולים, בעוד ארגונים יהודיים אחרים תבעו שחלק מן הכסף יוקדש לפעילות יהודית לאומית: חינוך יהודי, טיפול בקשישים ועניים בכלל, וגם להנצחת השואה. לא היה פשוט להתנגד לעמדת הניצולים, אבל חשבתי שבהיות השואה ניסיון להשמדת עם ותרבותו, ולא רק פגיעה בכמה מיליוני בני אדם, יש חשיבות עליונה לכך שחלק מן הכסף יגיע לפעילות של שימור הזהות היהודית וטיפוחה.
ועניין אחרון: הסתלקותם של הניצולים תחייב כנראה את כולנו לשני דברים שעד היום נטינו ויכולנו להתחמק מהם. האחד הוא לעסוק בשואה לא רק כרצף של סיפורי זוועה, אלא לתת לה גם הקשר ופשר – מה מקומה ברצף של התופעות האנטישמיות לאורך הדורות? מדוע דווקא היהודים עמדו במוקד השנאה? איך קרה שדווקא הגרמנים, "העם התרבותי ביותר באירופה", הם שיצרו את מסע הרצח הנוראי ביותר? ובעיקר, מהם הלקחים שעלינו ללמוד מן השואה?
העניין האחר הוא הצורך לעצב לזיכרון השואה גם מסורות שיחזיקו לדורות, כמו הריטואלים המקיימים עד היום את זיכרון חורבן הבית. בריטואלים טקסיים, כמו צומות החורבן או שבירת הכוס בכל חתונה, וגם בריטואלים מילוליים, כמו יצירת טקסט זיכרון קאנוני שעובר מדור לדור, ומעמיד ציר שהדורות מתכתבים איתו – מוסיפים לו, גורעים ממנו, אבל הוא תמיד נקודת התייחסות.
