ישראל 2019: אזרחים רצים למקלטים, אימא נשכבת על בתה הקטנה כדי לסוכך עליה מרסיסי רקטות, וילדים נשכבים עם ידיים על הראש במרכז מגרש כדורגל בזמן שהאזעקות צורחות. אבל עיני המראיינים באולפני החדשות מופנות לכיוון אחר, והם פונים לשרים ולקובעי המדיניות בשאלה החשובה באמת: "האם ישראל יכולה להגיב לרקטות במחיר ביטול האירוויזיון?" ממתי אירוע תרבותי-תקשורתי ראשון במעלה, כבוד עצום לישראל, הופך לשיקול של ראש ממשלה ושר ביטחון שההתחייבותו הראשונה היא לשלום אזרחיו?
אבל האירוויזיון הוא לא כל הסיפור. מטיבי הזיכרון יוכלו לספר שלא מדובר דווקא באירוויזיון, אלא בנטייה גנטית משהו של ממשלות ישראל לדחות טיפול בבעיה, פשוט כי תמיד יש גם משהו חשוב אחר. רק לפני חודש, ירי הרקטות נענה בסבב קצר של חיסול בניינים כי מה לעשות, בחירות. לפני כן, תושבי שדרות והסביבה נדרשו להמתין מעט עם דרישתם לביטחון כי בכל זאת, "זו הייתה תקלה טכנית ואף אחד לא מת".
למעשה, השאלה הכל כך ישראלית "למה מי מת" הפכה לקובעת המדיניות בעת החדשה. אם אף אחד לא מת, ומדובר בסך הכול במאות אלפי אזרחים מתים מפחד, אז הכול טוב ואין סיבה לפתוח במלחמה שתעלה לנו בנפגעים רבים. המחשבה הזו חולפת גם בראשי לא פעם, אני מודה. החשש מאובדן חיים ודאי עולה על החשש מסופק יותר לשלומם של תושבי הדרום. ואז זה מכה בי: משהו רע קרה לנו.
אם תמיד יש משהו חשוב יותר, ותמיד שאלת העלות מחשיבה יותר את חייהם של חיילי צה"ל אל מול חייהם של תושבי הדרום, אז פתרון לאיום מעזה באמת אין. ואם אפשר, אז שתושבי הדרום יתרגלו בשקט בבקשה למציאות חייהם הישנה-חדשה. בכל זאת יש לנו פה מדינה לנהל, וכבוד עולמי לקבל, ובחירות ומאזנים ומרוב חישובים מקבלי ההחלטות שכחו אי שם את האזרחים.
ברור לכולנו שישראל הריבונית לא הייתה משלימה עם ירי קבוע על תושבי תל-אביב. היא לא הייתה משלמת מיליארדים על הגנה בדמות "כיפת ברזל" אלא מטפלת באיום ביד ברזל. היא לא הייתה בונה בתי ספר ממוגנים, אלא עוסקת בחיסול ראשי הטרור. אז למה תושבי שדרות, באר-שבע וקריית-גת תמיד נמצאים בתחתית סדר העדיפויות הלאומי? בפעם האחרונה שבדקתי, אשקלון ואשדוד היו בשטח הריבוני של ישראל ממש כמו תל-אביב השכנה.
המון שאלות ולא הרבה תשובות. אבל כשראש הממשלה מחכה להרוגים כדי לפעול, או דוחה הגנה על אזרחיו לטובת אירועים לאומיים, משהו מריח לא טוב, לתושבי הדרום ולעוד רבים מתושבי ישראל. הדחיינות הזאת וכיפת ברזל שהצילה חיים רבים כל כך בעיקר היא פתרון טקטי טוב אך מתבררת יותר ויותר כשגיאה אסטרטגית. הטרור מעבר לגדר פורח ומנהל את ישראל כבר שני עשורים כמעט, במקום שהמדינה החזקה באזור תקבע את עתידה ותשליט סדר אחת ולתמיד. ויפה שעה אחת קודם.
