ביום רביעי של חול המועד פסח זכיתי לעלות להר הבית עם פעילי תנועת "סטודנטים למען הר הבית". יחד עם חברי איתי זנזורי חילקתי לחברי הקבוצה שעלו איתנו העתקים מכמה וכמה מפסקי הדין של שופטי בג"ץ לאורך השנים, אשר קובעים שליהודים מותר להתפלל בהר אלא אם יש ודאות קרובה לסכנה מיידית.
בד בבד דאגנו לשאול את הקצינים במקום אם יש סיכון קונקרטי בהר הבית היום. הם השיבו בשלילה. זה לא עזר, ובעקבות זאת עוכבנו ונלקחנו לתחנת המשטרה. שם נאלצנו לשהות, בניגוד לנהלים, במשך חמש שעות. בתחילה נלקחנו לנקודת המשטרה ב"בית אליהו" שבקרבת ההר, וכעבור כשעה הועברנו ברכב משטרתי לתחנת הקישלה של מרחב דוד.
במשך כשעתיים ביקשנו לברר מהי שעת העיכוב, כדי להבין מתי יחלפו שלוש השעות שבהן מותר לעכב אותנו. רק סמוך לשעה 11:00 בבוקר ניאות אחד השוטרים ושמו סלמאן מוהנא להראות לנו את מסמך העיכוב, ובו נכתבה בידי הקצין שעת העיכוב: 09:13. במשך זמן רב המתנו בתחנה בלי לעשות דבר.
בסביבות השעה 11:00 הוכנס חברי איתי זנזורי למתחם החקירות, ואילו אני נותרתי להמתין בחוץ ללא מעש. בשעה 12:15 ציינתי בפני השוטר שהופקד לשמור עליי שזמן העיכוב שלי הסתיים ומעתה מדובר בחריגה מהזמן המותר לפי חוק. שאלתי אם בכוונתו להחזיק אותי בכוח במקום ולא להניח לי ללכת לדרכי. אותו שוטר טען שעליי להמתין וש"אם צריך זה ייקח גם כמה שעות". שאלתי אם מישהו מקציני המשטרה אישר את הארכת העיכוב ומה העילה לכך, ונעניתי ש"אם צריך אז יאריכו". כלומר, יאריכו בדיעבד. שלא כחוק, כמובן.
כשהמשכתי להתעקש להבין מדוע לא מאפשרים לי ללכת לדרכי, אחד מהחוקרים ושמו מרואן קאזאמה יצא מחדר החקירות והחל לצעוק ולאיים עלי. הוא דרש שאשב, ומשהסברתי שאני יושב כבר שלוש שעות ושכעת אני עומד כי כואב לי הגב, הוא התעלם מההסבר והתעקש שאשב. הוא גם אמר לי: "תשתוק ואל תדבר יותר. אל תשאל שאלות". השוטר שהוצמד אליי וכן החוקרים, סירבו לעדכן את עורך הדין שלי על השארתי בעיכוב יותר מהזמן המותר. אשתי שנלוותה אליי בהר עם בננו בן החודשיים וכן שאר משפחתי לא ידעו שאני עדיין מעוכב. השוטרים סירבו בתוקף לעדכן אותם.
טרם שנכנסנו לחקירה, החתימו אותי ואת חברי איתי זנזורי על טופס עיכוב שבו נכתב שאנו מאשרים שלא נלקח מאיתנו כל ציוד שהוא. חתמנו, ולאחר כמה שניות הגיע אותו שוטר שהחתים אותנו, ודרש לעשות על גופנו חיפוש וכן החרים את מכשירי הצילום שלנו, מכשירי הגו פרו. כשביקשנו לתקן את המסמך שעליו חתמנו זה עתה נענינו בסירוב. עד לרגע כתיבת הדברים המכשירים לא הוחזרו.
קצין החקירות, משה כהן שמו, לעג לי ולשמי במהלך החקירה והשפיל אותי באוזני השוטרים האחרים במקום. רק בשעה 14:15 שוחררתי ללא כל תנאים מגבילים, חמש שעות של עיכוב בגלל חלוקת עותקים של פסקי בג"ץ.
כדי שיובן היטב בשל מה עוכבנו, אצטט בקצרה אחדים מהפסקים שהופיעו בדפים שחילקנו בהר:
בג"צ 3374/97: "העותר, כמו כל אדם בישראל, נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן. במסגרת זו עומדת לו הזכות לעלות אל הר הבית ולהתפלל שם".
בג"ץ 3641/03: "אין זה ראוי לפגוע בחופש הפולחן הדתי טרם שתינקטנה כל הפעולות הסבירות שיש בהן כדי למנוע פגיעה בביטחון הציבור – בלא פגיעה בחופש הדת והאמונה. אין ליתן לקהל עוין זכות וטו על הפעלתן של זכויות יסוד חוקתיות".
בג"צ 10450/07: "אין די בחשש ערטילאי או רחוק לשלום הציבור שייגרם אם תמומש זכות עלייתו של העותר להר הבית. יש צורך בחשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור. הערכת קיומו של חשש כאמור תעשה על־יסוד מידע מבוסס המתייחס לא רק לניסיון העבר הרחוק אלא גם לניסיון העבר הקרוב או מידע באשר להווה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "תפקידה של המשטרה הוא לשמור על החוק והסדר הציבורי ולמנוע מצב שבו אדם זה או אחר מפר את הסדר הציבורי, הן על ידי פרובוקציות או בכל דרך אחרת, בפרט כאשר מדובר במקום כה רגיש ונפיץ כמו הר הבית. השוטרים עיכבו לחקירה שני חשודים שעל פי החשד נהגו בניגוד לכללים הנהוגים במקום ובסיומה שוחררו. לצערנו הטענות על התנהלות החשודים מלאות באי דיוקים. החקירה החלה בתוך פחות משעתיים מעיכובם, כשהחשודים נחקרו אצל אותו החוקר בזה אחר זה, בסיומה שוחררו, וממילא חקירת חשודים אינה נמנית על משך העיכוב המקסימלי הקבוע בחוק (3 שעות ועוד 3 שעות הארכה במקרים המתאימים).
"משטרת ישראל תמשיך להקפיד על זכויותיהם של נחקרים, ובד בבד לאכוף את החוק ולשמור על הסדר הציבורי במקומות הקדושים, כדי לאפשר לאלפי המתפללים והמבקרים להגיע אליהם בבטחה, הכול בהתאם לכללים הנהוגים במקום".
