בתקופה האחרונה נתקלתי בחוסר הבנה לגבי מהו בדיוק "סל התרופות", אז הנה הסבר קצר: אין כזה דבר. יש "סל שירותי הבריאות". הוא כולל תרופות וכולל טכנולוגיות, כמו בדיקות וצילומים. הוא כולל ימי אשפוז, וכולל המון שירותים שהמבוטחים בביטוח הבריאות הממלכתי זכאים להם, במידה כזאת או אחרת.
ולמי שעדיין נותר עם סימני שאלה בנושא, הנה ההסבר המלא:
1. מי משלם על סל שירותי הבריאות? אתם, זאת אומרת אנחנו, בשלוש דרכים עיקריות: אחת, ביטוח הבריאות הממלכתי שמופרש מהמשכורת שלכם (וביטוחים משלימים); שתיים, "השלמה" שמעביר משרד האוצר, דרך משרד הבריאות, לקופות החולים; שלוש, השתתפות עצמית – אתם משלמים סכומים קטנים מדי פעם על תרופות וטיפולים מסוימים שמסובסדים חלקית על ידי הסל, ובכך אתם תורמים חלק נוסף למימון. יש גם תרומות מחו"ל וביטוחים פרטיים שמשלמים על שירותים רפואיים כאלה ואחרים.
2. כמה טיפולים ותרופות וטכנולוגיות כלולים בסל התרופות? הרבה מאוד. בערך 45 מיליארד שקלים בשנה מוקצים לעניין הזה. זה כמה אחוזים יפים מהתוצר הגולמי של ישראל. למעשה אנחנו מוציאים 7.6 אחוזים מהתמ"ג על בריאות, ובערך 62 אחוזים מזה במימון ממשלתי.
3. זה המון כסף, נכון? והוא גדל. בכל שנה התקציב הזה גדל בשתי דרכים. הראשונה, נוסף לו כסף בשיטת "טייס אוטומטי": יש יותר אנשים במדינה, וההרכב הדמוגרפי שלהם משתנה, ויותר אנשים חולים במחלות השמנה אבל פחות אנשים חולים בפוליו, ופחות אנשים נפצעים בתאונות דרכים אבל יותר חוטפים סרטן העור. אז ההוצאות על כל תרופה וטיפול גדלות או קטנות בין השאר לפי השינויים האלה, וכך רק כדי לשמור על השירותים הקיימים כיום יש צמיחה בתקציב סל הבריאות.
דרך שנייה שבה הסל גדל היא באמצעות הוספת תרופות וטכנולוגיות וטיפולים חדשים לסל, הגדלת סבסודים, תוספת שירותים (כמו ימי אשפוז נוספים לנשים לאחר לידה, לדוגמה) – וגם, בפוטנציה, באמצעות הוצאת כל הדברים האלה מהסל או הפחתתם. ועל הדברים האלה מחליטים במה שהציבור מכנה "ועדת סל התרופות".
4. קראתי כמה פעמים שאנשים כתבו ש"התקציב הגדול של ה-45 מיליארד הוא תקציב של בתי החולים, הוא לא מופנה לתרופות". והם צודקים חלקית בלבד. רק 13 אחוזים מההוצאה של קופות החולים מופנית לתרופות ומכשירים רפואיים, אבל כשכתוב בסל שאדם זכאי ל"צילום רנטגן", המדינה לא משלמת רק על מכשיר רנטגן ופילם ומגן עופרת כבד אלא גם על חדר צילום, טכנאי, רופא מפענח, פקידת קבלה, מנקה ומאבטח, מנהל בית חולים, תחזוקה, חשמל ומים, פקידי קופת חולים, נייר לטופס 17, אולי אפילו פרסומת לקופת החולים. זה מה ש"צילום רנטגן" אומר.
הכסף שקופות החולים מעבירות למכון הרנטגן או לבית החולים נכנס לתקציב שלהם, ובמובן הזה התקציב הוא בהחלט חלק מ"סל התרופות" או סל שירותי הבריאות, כמו שצריך לקרוא לו.
5. אז כן, 45 מיליארד שקל זה הסכום שהולך לתרופות. ולטכנולוגיות. ולימי אשפוז. ולכל מה שכלול בסל שירותי הבריאות. רוב ההוצאה קבועה או על טייס אוטומטי, והשינוי שרבים עליו בכל שנה הוא תוספתי. כש"מקציבים 400 מיליון שקל לסל התרופות" בשנה מסוימת, פירוש הדבר הוא שההחלטות שיתקבלו בנוגע לשימוש ב-400 מיליון השקלים האלה יקבעו את ההוצאה הזאת למשך כל השנים הבאות. זה אומר שב"סל שירותי הבריאות" יתווספו שורות שבהן ייכתב מה השירותים הנוספים שהמדינה מממנת.
במשך עשר שנים, "סל תרופות" שעלה 400 מיליון עולה 4 מיליארד, וסביר מאוד שבעשור שאחר כך הוא יעלה עוד 4 מיליארד (אני מתעלם לרגע מאינפלציה ומגידול האוכלוסייה). מתישהו ייתכן שתימצא תרופה קבועה לחלק מהחולים ויוכלו להוציא טיפול מסוים מסל התרופות. זה קורה. אבל בגדול, תרופה למחלה כרונית שעלותה לחולה מיליון שקל בשנה, כשיש כאן מאה חולים במחלה הזאת, והיא נכנסת ל"סל התרופות" בשנה מסוימת – פירושה שאנחנו נאריך את חייהם של מאה האנשים האלו בעשור במחיר של מיליארד שקלים, ובעשרים שנה במחיר של 2 מיליארד שקלים, ואם יש 400 חולים אז אנחנו מדברים על 8 מיליארד שקלים בעשרים שנה. זו לא הוצאה חד-פעמית.
6. ב-8 מיליארד שקלים בהוצאה חד-פעמית אפשר להתנתק מעזה שוב, אם אתה שמאלן. או לקנות את קלקיליה וליהד אותה, אם אתה ימני. או להקים שני קווי רכבת קלה נוספים בירושלים. אולי לא כל תרופה צריך לקנות. אולי יש מחירים גבוהים מדי.
