הציונות הדתית היא כישלון פוליטי; החרדים הם אשפים פוליטיים. הגודל של שתי הקהילות הללו דומה, ובכל זאת בכנסת ה־21 הושבעו חמישה ח"כים במפלגה הדתית־לאומית, ושישה עשר ח"כים במפלגות החרדיות. מעבר לשאלה המספרית, החרדים מצליחים באופן עקבי הרבה יותר מהסרוגים בהשגת המטרות הפוליטיות שלהם (למשל, תקציבים לישיבות ופטור מגיוס). לכאורה ההצלחה הפוליטית העקבית הזו מפתיעה, כי הסרוגים הם שאמורים להיות ישראלים שורשיים ומעשיים. איך ייתכן שחרדים "גלותיים" מצטיינים הרבה יותר מאיתנו בעשייה הפוליטית?
יש שמסבירים שהסרוגים פשוט לא מרגישים צורך במפלגה משלהם. הרבה מהם מצביעים לליכוד ולמפלגות אחרות וגם מיוצגים בהן, ולכן הכישלון של מפלגת הציונות הדתית אינו כישלון של הציונים הדתיים. זה כמובן נכון, ובכל זאת העובדה היא שבבחירות הללו התבזבזו כנראה חמישה מנדטים של מצביעים סרוגים, שבחרו בפייגלין ובבנט. ומעבר למספר המנדטים, הציונות הדתית באופן עקבי לא מצליחה למנף את כוחה הפוליטי להישגים משמעותיים. אני מעז לשער שלוּ גרו חרדים ביישובי גוש קטיף, עדיין היינו יושבים בחבל הארץ הזה. נדמה לי שרק פוליטיקאי אחד של מפלגת הציונות הדתית הצליח בעשורים האחרונים להשתמש בכוחו הפוליטי כדי ליצור שינוי אסטרטגי במדינה, והוא איילת שקד. היא לא גדלה בבני עקיבא.
איך זה קורה? למה אחרים מצליחים במקום שאנחנו הסרוגים נכשלים? האם זה משום שאנחנו לא לוקחים את הפוליטיקה מספיק ברצינות? לדעתי התשובה הנכונה הפוכה לגמרי: אנחנו הסרוגים לוקחים את הפוליטיקה יותר מדי ברצינות. יש לנו ציפיות גבוהות מדי מהפוליטיקה; לכן אנחנו נכשלים בה.
אנחנו מאוד מאמינים במדינה, אולי אפילו קצת יותר מדי, ובגלל זה אנחנו מאמינים גם בפוליטיקה, אולי הרבה יותר מדי. הרבה דתיים לאומיים נוטים לחשוב שהפוליטיקה עוסקת בערכים, באמונה ובאהבה. אבל הנושא העיקרי של הפוליטיקה הוא דווקא כוח. זה לא אומר שבפוליטיקה אין מוסר. פוליטיקאי הגון צריך להיות אדם מוסרי וערכי, אך באותו מובן שמתאגרף צריך להיות אדם טוב. הוא צריך לכפות ערכים על תחום שבמהותו אינו דווקא ערכי.
לוי אשכול אמר פעם ששלושה ציונים יקימו ארבע מפלגות. זה די מזכיר את הבדיחה הוותיקה על בתי כנסת, ויש לדמיון הזה סיבה טובה: האבות המייסדים התייחסו לפוליטיקה הציונית ברטט של קדושה. לכל הישראלים זה כבר עבר מזמן, חוץ מאשר לנו, הסרוגים. לפני הבחירות התקבצה בדחיפות ועדה מיוחדת של אנשים ונשים נהדרים לבחור יו"ר למפלגת הבית היהודי. הדלפות מהוועדה תיארו אווירה של רוממות רוח: איך לא דיברו על שיקולים פוליטיים או על פופולריות, וחשבו רק על ערכי הציונות הדתית. אני חושב שבסופו של דבר הם בחרו לא רע, אך אם אכן השיקולים היו כפי שתוארו, הרי רק חסד ה' עמד לבוחרים הנכבדים. הפוליטיקה אינה סמינר רעיוני, אלא מקצוע הקשור בכוח; וכשבוחרים מנהיג פוליטי לא מחפשים מחליף למשה רבנו, אלא בעל מקצוע.
לציונות הדתית יש היסטוריה של פיצולים פוליטיים הרסניים. גם היום מפלגת הציונות הדתית מפוצלת לשני רסיסים, שנוהגים לנהל קטטות מביכות. נדמה לי שזה לא נובע מתאוות כוח קיצונית של הפוליטיקאים הסרוגים, אלא להפך: מתמימות מופלגת. כל אחד חושב שרק התמהיל הערכי המדויק שלו יושיע את ישראל, ולכן מתקשה לשתף פעולה עם עמיתיו הפוליטיים. הרי הם מאמינים באחדות העם ובדרכי התורה, והוא מאמין באהבת העם ובחיי התורה; איך אפשר לרוץ ביחד, כשיש פערים כאלו?!
החרדים מצליחים יותר מאיתנו בפוליטיקה, כי הם מבינים שהיא רק פוליטיקה, ולא יותר. אהבה ואמונה הם מחפשים במקום אחר. הסופר פרנץ ורפל אמר פעם שאנשים מדברים כל הזמן על ימין ושמאל, ושוכחים שיש בחיים גם למעלה ולמטה. יש לנו תורה וחיים ומשפחה, שחשובים יותר מאשר פוליטיקה. יש לנו גם עבודה וחברים ותרבות, שלפעמים חשובים לא פחות ממנה.
עשר שנים ישבתי בבית המדרש מאחורי מורי ורבי הרב עמיטל. עשרות שיחות שוחחנו, אולי מאות, ואף פעם לא דיברנו על פוליטיקה. ידענו שההשקפות הפוליטיות שלנו מאוד שונות, אבל אף פעם לא דיברנו על זה. לא משום שהתעלמנו מהפיל שבחדר, אלא משום שזה לא היה פיל, אלא עכבר. פשוט היו לנו הרבה דברים יותר חשובים לדבר עליהם.
הפוליטיקה אינה תכלית חיינו, אלא תחום פעילות חשוב אחד, בין תחומים חשובים רבים. היא דורשת איגום כוחות, תחכום ופיכחון ריאליסטי. האם הסרוגים מסוגלים להסתגל לתחום הזה ולהצליח בו, או שאולי הגיע הזמן לוותר על חזון המפלגה הסרוגה? נדמה לי שהקדנציה הזו תהיה המבחן האחרון.
