1.
לפני כמה חדשים פרסמתי מאמר על הטעות החמורה בכך שמאפשרים בישראל הפגנות מול ביתם של משרתי הציבור (נבחרים וממונים כאחד). הטיעון היה פשוט: יש למשרתי הציבור משרד, תפגינו שם, כאשר מפגינים מול ביתו של אדם זה יכול להתפרש כאיום עליו ועל משפחתו ומכאן הדרך לאנרכיה קצרה. לא משנה אם מדובר במאבק צודק כמו גירוש מסתננים או לחלופין במפגינים בפ"ת/רוטשילד שאני חלוק עליהם – כלל הברזל הוא שלא הולכים לבתים פרטיים של אנשים.
2.
במוצאי שבת, מול בית הכנסת של היועמ"ש מנדלבליט, קיבלנו דוגמא זעירה של מה שעלול להתפתח בעתיד לתקרית גרועה בהרבה, אם ההפגנות מול בתיהם של משרתי הציבור לא יופסקו על ידי המשטרה. יש למשטרה את כל הכלים החוקיים כדי להפסיק את האופן שבו מהלכים אימים על משרתי הציבור, ובידי בתי המשפט את כל הצידוק החוקי והמוסרי לגבות את המשטרה, אבל בשם התקינות הפוליטית וה"לא נעים" הם בוחרים שלא להשתמש בהם.
מי שחושב שמדובר רק במנדלבליט או בנשיאת העליון טועה – רבים מנבחרי הציבור שלנו, מימין ומשמאל, מצאו את עצמם מתמודדים עם הפגנות מתחת לביתם. זה הפך להיות ה"בון טון" של כל מחאה – אם לא הפגנת מתחת לביתו של השר או חבר הכנסת שלא עושה בדיוק מה שאתה רוצה (והזמנת תקשורת, אלא מה) – יצאת פראייר. כך אנו רוצים שיתקבלו החלטות? תחת לחץ ואיומים? זה כן דמוקרטי? קבוצות לחץ קטנות ללא רוב דמוקרטי יכתיבו למי שהרוב בחר בכוח האיומים מה לעשות?
3.
התפרקות שלטון החוק לא נעצרת שם – בשנה החולפת נולדה לה תרבות חסימות הכבישים: קבוצות לחץ סוגרות חצי מדינה בשעות השיא של הפקקים, ומעבירות מסר ברור: עד שלא נקבל את כל מה שאנחנו רוצים – נמרר לכולכם את החיים. בין אם המחאה צודקת או לא, חסימת כבישים מסכנת חיים ולכן אין בה טיפה של לגיטימיות, אבל בשם התקינות הפוליטית שומרי הסף נאלמים דום ומפקירים את האינטרס הציבורי לטובת אנרכיסטים שלא יפסיקו עד שיקבלו את כל מה שהם רוצים.
4.
בהנחה שמה שהתפרסם זה גם מה שנחקר, אזי בשל אותה תקינות הפוליטית נפתחה בישראל חקירה נגד ראש ממשלה מכהן, הפוגעת במישרין בתפקודו, בתחומים שהם כולם במישור הציבורי – קבלת מתנות (1000) ויחסי תקשורת פוליטיקאים (2000). גם אם נכונים הפרסומים, והאיש עם העבודה הכי מורכבת בעולם חטא בהתנהלות אישית ומוסרית קלוקלת, את פסק הדין ייתן הציבור בקלפי – זה לא עניין לבית משפט, אנחנו, הציבור, נהיה השופטים במקרה הזה. לא ייתכן שלא יהיה מבוגר אחראי אחד שיגיד חברים, לא כל דבר פסול ציבורית הוא פלילי, לא ישתמשו בנו כדי להחליף שלטון.
5.
כל זה קורה כי שומרי הסף של הדמוקרטיה: משטרה – פרקליטות – בית המשפט, חולים ב"מחלה" קשה – "תקינות פוליטית" שמה – ומאפשרים את האנרכיה הזו גם כשהיא פוגעת בביתם שלהם ולא רק בתפקודה של המדינה. מישהו צריך להגן על שומרי הסף שלנו מפני עצמם. הם חשובים מדי עבור כולנו.
6.
ל'מחלת התקינות הפוליטית" אין תרופה, זה גידול שצריך לנתח ולכרות, ועד שזה לא יקרה הוא יאכל כל חלקה טובה בדמוקרטיה שלנו ויהפוך אותה לאלימה. ישראל זקוקה למנהיגים אמיצים שיבצעו את הניתוח המורכב, יחליפו חלק מהפקידות, יקבלו החלטות שהתקשורת "הממסדית" וחלק מהבוחרים לא יאהבו ויכפו על שומרי הסף את חובת שמירת הסדר הציבורי כמו גם את ההבנה שיש להפריד עיקר מטפל ושללחץ תקשורתי אין ולא יהיה כל משקל בקבלת ההחלטות.
7.
השאלה העיקרית היא האם יש בקרב נבחרי הציבור שלנו אנשים מספיק אמיצים למשימה? אני בספק. ראש הממשלה מסובך בחקירות מגוחכות והוא ממילא לא האיש שיעשה את השינוי, והשרים? הם בעיקר טוקבקיסטים בנושא – הם אולי אומרים את הדברים הנכונים, אבל לא אמיצים מספיק בשביל לקום ולעשות שינוי. כרגע לפחות, כמו השיר הידוע, "אף אחד לא קם".
