בבוקר שאחרי הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, כבשו כוחות הפלמ"ח את הכפר מלכיה בצפון, מתוך חשש לפלישה של צבא לבנון. הקרב לא נוהל כהלכה, בין השאר בשל חוסר ניסיון בלחימה מול כוח סדיר, ונהרגו בו 24 לוחמים. בתנאים שנוצרו נאלץ הגדוד לסגת עם יותר ממאה פצועים, כשהוא מותיר בשטח 18 חיילים הרוגים.
חודשים מאוחר יותר הצליחו כוחות צה"ל ומשפחות החללים לפנות את שרידי הלוחמים מזירת הקרב. שניים מהם זוהו ונקברו ביישוביהם, אבל האחרים, שרבים מהם היו חלק מ"הכשרת מעוז" – גרעין התיישבותי בקיבוץ מעוז־חיים שבעמק בית־שאן – הובאו למנוחות בקבר אחים בקיבוץ. עד 2009 מקום קבורתם של שישה מחללי הקרב היה לא נודע, אולם המחקר של ענף איתור נעדרים העלה שהם טמונים יחד עם חבריהם, ומצבותיהם נוספו לקבר האחים 61 שנים אחרי מותם.
נדיר לראות קבר אחים בישראל. עברנו מלחמות גדולות, אך כמעט כל הנופלים זוהו והובאו למנוחות. אלא שמלחמת העצמאות הייתה יוצאת דופן בעוצמתה ובתנאיה, וכמעט מכל בחינה הקשה בתולדותינו. עד היום רוב החללים שמקום קבורתם לא נודע, כ־170, מקורם באותה מלחמה. עוצמת המלחמה משתקפת גם במספר החללים הגדול, יותר מ־6,300 – שרובם הגדול חיילים. כמות הנופלים הזו גדולה בהרבה מכל מלחמה אחרת. לשם השוואה, במלחמת יום כיפור, שהיא המלחמה הקשה השנייה, נפלו כ־2,700 חיילי צה"ל, וזאת אף שמספר חיילי מדינות האויב הערביות היה גדול אז פי שמונה וגם צה"ל היה גדול פי כמה.
אבל גם המספרים לא מספרים את הדרמה האמיתית. מלחמת העצמאות נוהלה בתנאי מדינה בהקמה, כמעט ללא אמצעים חומריים ובכוח אדם דל ולא מנוסה, כאשר אחרי חודשים של התקפות גרילה ממושכות ומתישות מצד ערביי ישראל וכוחות מסייעים, הותקפה ישראל בבת אחת על ידי מספר צבאות ערביים סדירים.
היישוב היהודי נראה אבוד וחסר סיכוי. הוא נמצא בנחיתות מדינית, חומרית, גיאוגרפית ואסטרטגית ברורה. ההערכה הריאלית הייתה שישראל, שזה עתה קמה, תובס תוך שבועות ספורים. כפי שאמר מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' מרשל למשה שרת, בהתבסס על הערכות ה־CIA והמודיעין האמריקני: "אתם יושבים בחופים, הערבים שולטים ברכסים. אני יודע שיש לכם קצת נשק ואת ההגנה, אבל לערבים צבאות סדירים ומאומנים היטב ויש להם נשק כבד. איך אתה יכול לקוות להחזיק מעמד?"
ובכן, לא רק שהחזקנו מעמד, ניצחנו במלחמה. להצלחה המפתיעה הזו יש אחראי ברור: דוד בן־גוריון. לבן־גוריון היו חסרונות וכשלים רבים, אבל פעולותיו לקראת מלחמת השחרור מצרפות אותו לרשימת גדולי המנהיגים שקמו לעם היהודי לדורותיו. בן־גוריון ביקש וקיבל מהקונגרס הציוני את תיק הביטחון בסוף 1946, מתוך הערכה נכוחה שבפתח עומדת מלחמה מול צבאות ערב סדירים. בין מרץ ליוני 1947 הוא ערך מה שכונה "סמינר", כלומר חקירה מעמיקה של כוח המגן היהודי בישראל. הוא שאל על הכול – מבנה, ארגון, פיקוד, אימונים, ציוד, תעשייה, רכש, מודיעין ועוד – על מנת לבחון את התאמת הכוח לאתגר הצבאי הגדול שעתיד לבוא.
בן־גוריון בדק – והזדעזע. מה שמצא הבהיר לו שכוחות ההגנה אינם מותאמים למשימה. התשובות שקיבל היו חובבניות ושטחיות, וחסרו ראייה אסטרטגית. המבנה היה לקוי ולא התאים למשימה, והתרבות הצבאית פגומה. אנשי ההגנה היו נחושים ואמיצים, אבל גם פוליטיים ומאובני תפיסה. הם נלחמו את המלחמה שהייתה, וסירבו להשתנות ולהתכונן למלחמה שתהיה.
תגובתו של בן־גוריון הייתה חריפה. הוא הזדעזע – ואז זעזע את ההגנה. "הזקן", שפקודיו רמזו שהשתגע, דרש וביצע שורה של שינויים מהותיים וקשים, הן מבניים והן פרסונליים – מול סירוב ומחאות רמות – שהגיעו לשיאם בתהליך הקמת צה"ל.
בן־גוריון לא הסתפק בכך, ודאג להכניס את היישוב כולו למשמעת מלחמה. נאומיו מאותה תקופה לא חוסכים דבר מגודל הסיכון. כפי שהבהיר ביוני 1947, ב"הוראות למפקדה": "נוכח התקפה מזוינת מצד הערבים תיתכן רק הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית". באוגוסט 1947 בישר לוועד הפועל הציוני שהיישוב עומד מול "תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודית: השמדה טוטאלית. ולזאת עלינו להתכונן". במרכז פועלי ישראל בינואר 1948 תיאר את "המבחן האחרון שאין אחריו כלום אלא כליון. משום כך קשה לי עכשיו להבין כל לשון אחרת מלבד לשון המלחמה … הבחינה האמתית, היחידה היא – נצחון במלחמה".
מטרה כפולה
בן־גוריון הוביל את העם לאתגר הקיומי של 1948 בתעוזה, תחכום וכושר המצאה, שלא נפלו במאום מרוח הלחימה וההקרבה שליוותה את המלחמה. עשור לאחר מכן כתב: "מלחמת הקוממיות, זו שנפתחה ביום 15 במאי 1948, לא הייתה פרק אחרון בתולדות ה'הגנה' – אלא פרק ראשון בתקופה החדשה של תולדות המולדת והאומה. מלחמת הקוממיות היא נקודת מפנה בתולדות ישראל לא פחות ממלחמת יהושע בן־נון או מלחמת החשמונאים. אולם אין זה מפנה פתאומי וקפיצה מתוך האין… צבא הגנה לישראל לא היה המשך של 'ההגנה', אלא גילוי מחודש של הכוח הריבוני העברי מימי מלכי יהודה וישראל. פרקי מלחמת הקוממיות הם מעין פרקי יהושע בן־נון".
אכן כך, מלחמת השחרור הייתה מלחמה הרואית יוצאת דופן, שביטאה את המפנה המכריע בתולדות העם. הקמת המדינה זימנה לעם היהודי את אחד המעשים המגונים ביותר בתולדות העמים: שנים ספורות בלבד אחרי השואה, קמו מדינות ערב על שארית הפליטה של העם היהודי לכלותה. אלא שהעם עמד במבחן, והיישוב הוכיח את צדקת הציונות: בעוד שבגלות העם נפוץ, חלש וחסר־אונים מול איום ההשמדה, במדינה היהודית מצליח העם, גם בתנאים הקשים ביותר, לרכז את כוחו באופן פוליטי וצבאי, להילחם על נפשו מול הקמים עליו להשמידו – ולנצח. זהו אירוע מעורר השראה, מבחן לאומי וציוני מכונן, שצריך לעמוד ביסוד החינוך ההיסטורי על מדינת ישראל.
כדי לזכור את הלקח הזה הקים בן־גוריון ועדה שב־1951 המליצה לייחד את ד' באייר ל"גיבורי מלחמת השחרור". בהמשך, ב־1963, חוקק "חוק יום הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות וצבא הגנה לישראל", שבו נקבע כי "ד' באייר הוא יום זיכרון גבורה ללוחמי צבא הגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכות ישראל שנפלו למען תקומת ישראל, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם".
מטרת יום הזיכרון, אם כן, כפולה. מצד אחד לזכור את הנופלים, ומצד שני, כפי שמודגש היטב בחוק, להעלות על נס את גבורת הלוחמים כיסוד מכריע לתקומה היהודית בארץ־ישראל. הגבורה היא המוטיב הלאומי המחנך ביום הזיכרון. אף שבוודאי מדובר ביום עצוב, זהו לא יום אבל, אלא יום שבו אנו מקבלים השראה מאלו שמסרו את נפשם במלחמה נגד אויבינו למען תקומתנו וקיומנו.
אבל כמו יום השואה, גם אופיו של יום הזיכרון השתנה עם השנים. מסיפורי גבורה והקרבה עברנו לתחקירי "מחדלים" במלחמות, הן ברמה הצבאית הן ברמה המדינית. אלה נותנים את התחושה שמותם של הנופלים היה מיותר. לצד זאת מתקיימת תעמולה מתמשכת במהלך השנה, שמציפה אותנו במחקרים ודו"חות מוטים על פשעים לכאורה שביצעו ומבצעים חיילי צה"ל.
מדללים את המסר
שינוי נוסף, שבחלקו אולי אינו מודע, בולט ביום הזיכרון. מהצגת מסירותם ומעשי הגבורה של הנופלים, עברנו להדגיש את כאב השכול של המשפחות. בהמשך למעבר הדגש הזה, צירפו ל"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" (כשמו מאז 1980) את נפגעי פעולות האיבה ב־1998. מובן מאליו שקורבנות הטרור ראויים להיזכר ולקבל ציון לאומי. אבל צירופם ליום הזיכרון מעיד על כך שהמשקפיים הנוכחיים מחדדים את הכאב הדומה של המשפחות, אך מעמעמים את הכוונה המקורית, להדגיש דווקא את גבורת הלוחמים ורוח המסירות שלהם.
במאמרי הקודם הצגתי את שינוי הערכים ביום השואה. במקום להלל את גבורת המורדים, אנו קוראים לכולם גיבורים. במקום להכיר במצוקת הגלות, אנו מהללים את הקיום היהודי בגולה. ובמקום להסיק שעלינו להיות בעלי עוצמה כדי שנוכל להגן על עצמנו משונאינו, אנו מזהירים באובססיביות מופרכת שבשל כוחנו אנו עלולים להפוך בעצמנו למפלצות דמויות נאצים.
גם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התחולל שינוי ערכים ותוכן, שהעביר את המשקל מגבורה והקרבה שבלעדיהם העם חסר תקומה, לייסורים ולכאב שבקיום מדינה, לצד האזהרה שהכוח המדינתי הופך אותנו ללא מוסריים. שני השינויים הללו בשבוע הזיכרון הלאומי, מדללים, אם לא מאיינים, את משמעותו של השיא שאמור לבוא אחריהם: יום העצמאות.
ההיסטוריה של העם היהודי במאה העשרים מספרת סיפור יוצא דופן, שמהותו מבוטאת בלקחי שבוע הזיכרון כפי שעוצבו בראשיתו. כאילו לא די היה בעצם השיבה המופלאה של העם היהודי למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, נוסף לה גם האופן יוצא הדופן שבו הקים דור התקומה את מדינת ישראל. מדיכוי ועול גויים, מדלות ואפר השואה, שב העם לארצו רק כדי להיות מאוים שוב בהשמדה מצד צבאות ערב. מול ההתקפה העזה הזו, שאיש לא חשב שיוכלו לה, מצא העם עוז שאיש לא שיער שיש בו, ותוך גילויי גבורה עילאיים, תושייה והקרבה, הביס את הקמים עליו לכלותו אז – ומאז.
לו לא הייתה זו אמת היסטורית – גלות, שואה, גבורה, תקומה – היינו בטוחים שזו אגדה. אלא שכעת הופכים לנו את ההיסטוריה על ראשה, ומטיפים לנו שהגולה הייתה בעצם קוסמת ופורחת, ושעוצמתנו הלאומית היא עול וסכנה מוסרית. ההקרבה במלחמה מתוארת כתוצאת מחדלים מיותרים, והיא מותירה אחריה רק ייסורים וכאב. האם בשביל זה הקמנו מדינה?
הרומנטיזציה של הגולה לצד הדמוניזציה של ישראל יוצקת לימי הזיכרון תוכן מזויף, ששולל מיום העצמאות לא רק את השמחה אלא גם את עצם ההצדקה ההיסטורית לקיומה של מדינת לאום יהודית. היא צריכה להטריד כל אדם ציוני.
מתקומה לפריחה
למען האמת, התפנית המוזרה הזו בזיכרון הלאומי שלנו תמוהה אף יותר, כאשר מתברר שמי שלא מצליח לראות את העבר, עיוור גם ביחס להווה. זאת משום שלא הסתפקנו בתקומה, וכעת אנחנו בשלב שמעבר לה: פריחה.
אכן, לא רק ששיבתנו לארצנו היא אירוע שאין שני לו, ולא רק שהקמת מדינת ישראל היא אירוע יוצא מגדר הרגיל, אלא שמאז שקמה ישראל וגם ניצבה, אין כמעט מבחן שלא עברנו בהצלחה ואין כמעט הישג שלא הגענו אליו. למרות מה שמפמפמת ומהדהדת "תעשיית הדכדוך" התקשורתית והפוליטית – יש לנו אינספור סיבות טובות לגאווה על עצמאותנו. אוסף ההישגים שלנו בזמן קצר כל־כך הוא כמעט בלתי נתפס, עד שלמרות שהוא אובייקטיבי לחלוטין, אי־אפשר לדבר עליו בלי להישמע מליצי.
הקליטה המסיבית של יהודים מכל קצוות תבל, גם בתנאי דלות קשים, מתבטאת היום בחיי סולידריות חברתית ושותפות לאומית שהעולם יכול רק לקנא בהם. הקדמה והפיתוח הטכנולוגי והמדעי הפכו לסימן ההיכר שלנו, ולצידם פורחת תרבות רוחנית יהודית עשירה שיש בה מהכול – מהפופולרי ועד העילאי. בניגוד לדיבה האנטישמית, ישראל היא מדינה מוסרית לעילא ולעילא, שמקפידה יותר מכל מדינה אחרת בעולם על הפעלה זהירה של כוח.
גם דברים שנראים לנו היום מובנים מאליהם, כהחייאת השפה העברית והפרחת השממה, הם נדירים באיכותם. הכלכלה שלנו, שהמציאה את עצמה מחדש בשנות התשעים ככלכלה מודרנית וצומחת, היא אחת היציבות בעולם. האהבה שלנו למסורת, אהבת המשפחה, מיזוג הגלויות והתרבויות, רוח ההתנדבות ואהבת העם והארץ, הנוער הישראלי הפעלתן והציוני, ועוד – הם מחזות נדירים שהעולם מתבונן בהם בהשתאות.
גם אנחנו צריכים להשתאות. כאשר לקחו המקורי של שבוע הזיכרון ברור, הוא מנכיח לנו מדי שנה את התמורה ההיסטורית שחוללנו ואת עוצמתה, חיותה ושגשוגה של הקהילה היהודית הלאומית יוצאת הדופן שלנו. מדינת ישראל מטביעה את חותמה בהיסטוריה של עמנו, והיא סיפור שאין כדוגמתו לגאווה. חג עצמאות שמח.
