רביעי בערב: שוב נחליף בין העצב של יום הזיכרון לספריי השלג של יום העצמאות. כמובן שלפני כן נתלבט אם צריך להפריד בין האבל לחג, ונזעק שצריך לעשות הכול שלא יהיו עוד חללים, נודניקים גדולים במיוחד יזכירו לנו שלעם אחר אין עצמאות תוך התעלמות מוחלטת לאחריותו של אותו עם למצבו, ואז נלך לאיזה פארק ונקנה לילד מקל שערות סבתא. כאילו לא יכולנו למצוא שם אכיל יותר לסוכר הורוד הזה. אחר כך נצפה באמן שמרוויח מלא כסף כדי לצעוק "ערב טוב, עיר כלשהי" כשהוא בעצם מתכוון לומר "ערב טוב, ארנונה", ואז נלך לדוכן של מרצ'נדייז עצמאות ונקנה ב־40 שקל אקדח בועות ובלון פטיש שיוצרו בסין ב־20 אגורות. גם המוכר בבאסטה הוא סוג של עומר אדם, שבונה על ההכנסות של העצמאות. לגיטימי.
אבל האם באמת נחגוג "עצמאות"? האם אנחנו "שמחים" ומעריכים מספיק את מה שיש לנו? אני ממש לא בטוח. אני לא אומר את זה מתוך הלקאה עצמית, חלילה. זה הספורט הלאומי היחיד שאני סולד ממנו. פשוט נדמה לי שאנו מתרחקים מהימים שחרדה קיומית הייתה חלק אינטגרלי מאורח החיים הישראלי, וכך גם מתרחקים מהשמחה האמיתית של היום הזה. כי איך אתה יכול לחגוג משהו שמעולם לא חווית את ההפך ממנו? איך אתה יכול לציין באמת זיכרון אם לא שכלת אדם קרוב? האם ניצול שואה מרגיש ביום השואה כמו בני הדור השלישי? ברור שלא.
מי שחלם
אין לי אינסטגרם, אבל ביום השואה בשבוע שעבר גייסתי את כל יכולותיי הטכנופוביות ונכנסתי ל"סטורי של אווה". מלכתחילה המיזם הזה נראה לי כשיחוק גדול. הרעיון לספר סיפור ישן באמצעים חדשים לא נולד היום, אבל החיבור של המותג – וסלחו לי שאני קורא כך לשואה – לעולם האינסטגרם המהיר והצעיר דגדג את הפרסומאי שבי, והעלה את המחשבה המוכרת: איך לא חשבתי על זה קודם.
סטורי אחרי סטורי ישבתי וצפיתי בילדה אווה הולכת ומאבדת את חייה בגלל הרוע הנאצי. ראיתי כבר לא מעט סרטי שואה, אני מכור אליהם, אבל בצפייה בסטורי הבנתי שהפרויקט מצליח להעביר בזיקוק מובהק את התחושה שהיא ההפך הגמור של המילה "עצמאות". את האין אונים.
כתבתי במהלך יום השואה שאיכשהו כל הילדים בסרטי שואה תמיד דומים לילדים שלך. גם אווה מאוד דומה לילדים שלי, ולאורך כל הצפייה שאלתי את עצמי רק שאלה אחת: מה אני הייתי עושה אילו אווה הייתה ילדתי. אני ממש לא בטוח שיש לי תשובה. אני רק יודע שכשאני חוגג עצמאות, אני חוגג את הזכות לא לענות על השאלה הזאת.
כי לחגוג עצמאות זה לא רק ספריי שלג וחיילים שעושים צורות ומדליקי משואות שמתרגשים, ומנגלים, וגבעת חלפון ודגל במרפסת. זו גם ההבנה שלעולם לא תחגוג כמו אדם שחי בלי כל אלו. בגלל זה בימי העצמאות האחרונים יוצא לי לא מעט להיזכר ביורם, הבוס שלי לשעבר. יום אחד שוחחנו על המצב והתגלגלנו לתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. פתאום הוא התחיל לדמוע ולספר לי איך אנשים שלחו את הילדים שלהם לקרובים באירופה, כי חששו ממה שעומד לקרות פה. אותה אירופה שרק עשרים ומשהו שנים קודם שחטה את אותם ילדים יחד עם אווה. אני בטוח שיורם חוגג עצמאות. באמת חוגג, מכל הלב.
גם סבתא שלי באמת חוגגת עצמאות. גברת שגובהה מטר חמישים ומשהו, שנזרקה על הקירות של כל אירופה במהלך המלחמה והגיעה לכאן כדי להילחם בסורים ובירדנים ובמי לא. היא אמנם סובלת מאוד מכאבים, ואפילו הקנביס שניסתה לא עזר, ואני לא בטוח שהיא יוצאת לראות כל מיני עומר אדמים על הבמה המרכזית בעפולה. אבל אני בטוח שבלב, בגיל תשעים ומשהו, היא חוגגת.
גם סבא וסבתא של שירן באמת חוגגים עצמאות. אחרי שנים שהתפללו לגעת באדמת הארץ, הם הגיעו לכאן חסרי כול ממרוקו, והתחילו מאפס ברמלה עם שישה ילדים. אף שאיבדו את בנם רונן עוז ז"ל באירוע הצתת המלונית בירושלים בשנה שעברה, ואת מה שעובר עליהם לא הייתי מאחל לאף אחד, אני בטוח שביום הזה הם חוגגים עצמאות למדינה. כי הם יודעים איך זה כשמסתפקים בלחלום עליה
לחיות בניו־זילנד
זו ארץ מדממת שהחיים בה מעולם לא היו פשוטים וכנראה לעולם גם לא יהיו. מי שרוצה פשוט, שייסע לניו־זילנד. למרות שגם שם ראינו טבח במסגדים. הפשטות הולכת ונעלמת מן העולם. כמו שאומר שירו הנפלא של צור ארליך – לעצמאות יש מחיר, והוא כואב, אבל הוא לא מתקרב למחיר של חיים נטולי עצמאות.
באופן רשמי יצאתי הכבד של המוסף, נשבע לכם שלא התכוונתי. יאללה צאו לחגוג, ליהנות ולהודות על מה שיש. בלי "למרות הכול" ובלי "על אף הבעיות". סתם לחגוג את הקיים, ולקוות שלילדינו, כמו לרובנו, לעולם לא יצא לחגוג עצמאות באמת.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
