כמו הרבה חוויות חד־פעמיות אחרות בחיינו – הקפיצה מהמבורגריות למסעדות של גדולים, המעבר מדירה שכורה בעיר לבית קבע בהתנחלות, ואפילו התשובה לשאלה "איפה היית כשרבין נרצח?" – גם את הרגע ההיסטורי הזה חלקנו עם הזוג קופל, חברים־כאחים לנו: חדר הבריחה הראשון שלנו. האירוע המרגש התרחש לפני שלוש שנים וחצי, ופתח סופשבוע של הפתעות לגברים שבינינו, שחגגו יומולדת חצי־עגול בהפרש של שבועות ספורים. בחשאיות המתבקשת נדרשה הגברת קופל להסביר לבורה גולדקלנג במה מדובר לפני שנפלה ההכרעה על לוח האירועים. אבל כמו הופעת הבכורה שלי בפייסבוק, גם במקרה הזה כל ההסברים המקדימים לא הבהירו באמת למה אנחנו נכנסים: יש חלל משותף, יש בו כמה אלמנטים לא מרגשים שצריך לפענח מה משמעותם, ויאללה לשחק. בלי דף הוראות, בלי שאלות מנחות, בלי שמישהו יגיד לנו לאן אנחנו אמורים להפנות את תשומת הלב.
נכנסנו לווילה מטופחת בהרצליה שהמרתף האחורי שלה הוקדש לסיפור מעשייה שאנחנו אפילו לא זוכרים. ראינו סרט מקדים שלא הבנו ממנו יותר מדי, למעט העובדה שמרגלים היו בחדר הזה לפנינו והשאירו לנו רמזים שבעזרתם נוכל למצוא את הדרך החוצה וגם לחלץ אותם מידי הרוסים או משהו בדומה לזה. מרגע סגירת הדלת השעון מחשב קיצנו לאחור, ואנחנו מצידנו בוהים בחפצים, מנסים להבין: אוקיי, ועכשיו מה?
חוסר אונים מלווה בחיוכי מבוכה התחלף כעבור שניות אחדות בעבודה שקדנית ואינטנסיבית, שכללה חיטוט ונבירה, חישוב וקריאות צהלה – עד לחילוץ המיוחל (על הקשקש, אם אתם מתעקשים לזלזל. אבל לא, ללא רמזים. כמעט). היה מאתגר, מלחיץ ומרגש. והיו תחושות שמחה ותסכול וחוסר אונים, והייתה ההבנה המאוחרת שבעצם הכול היה שם מההתחלה. כל הרמזים פוזרו במיומנות – על מפות אילמות, בלוח משחק ובתווית על בקבוק במדף. מאז עברנו כמה וכמה חדרי בריחה, בהרכב משפחתי מלא או על בסיס מקום פנוי באוטו – מחדר בריחה של הרמב"ם בטבריה ועד ל"כלא אלקטרז" באילת. אלה ואלה היו בעלי סממנים דומים עד זהים. הן בחדרי הבריחה הדידקטיים והן באלה המדמים מצבי לחץ עלילתיים נדרשנו לצאת מהחשיבה המקובעת, ולא להתעלם מאף פרט תמים למראה, לכאורה. אף ספר על המדף הוא לא סתם ספר, שום תמונה לא תלויה סתם לקישוט, ואף מנעול לא נוכח על מנת להישאר נעול. וכן, הגענו לשלב המטאפורה.
71 שנים מדינת ישראל מאוימת על ידי אויבים מבית ומחוץ. 71 שנים של פריחה והתעצמות – מלוות באבדות בנפש, באי השלמה מתסכלת של הסובבים אותנו עם עצם קיומנו, עם נס תקומתנו מאשפתות הגלות לעצמאות דמוקרטית איתנה. משימת ההישרדות המורכבת הייתה כאן עוד לפני שנולדנו, בזמן מאבקי הקיום שחלוצי הארץ נדרשו להם. כל הפתרונות והרמזים הדרושים לחילוץ ממתקפת הטרור הבלתי פוסקת על עצם קיומנו, כבר כאן ומזמן. כבר עשינו ניסוי של שלום וטעייה של התנתקות; חיסלנו ממוקדות והקשנו בגג מנומסות. אבל אויבינו האכזריים, נטולי צלם אנוש כלפינו וכלפי בני עמם, נחושים לקלקל כל שמחה, להפוך כל חג שלנו ושלהם למרחץ דמים חוצה גבולות; להניף מול הדגל הכחול־לבן שלנו דגל קורבני, מגואל בדם ילדיהם ונשותיהם ההרות, כשהם יורים טיל מאחורי גבם השפוף.
ובכל זאת, צמרת הצבא שלנו נבונה מהם, תחבולנית מהם, ויש לה המקורות המודיעיניים הנחוצים כדי לסיים את הקרב האינסופי הזה כשידנו על העליונה אחת ולתמיד. יש לה כל מה שצריך כדי לצאת מחדר הבריחה האימתני הזה של טרור מתקרבן, מתורץ בבכיינות שקרנית של גוזלי כספי אזרחיהם לטובת אידיאולוגיה רצחנית בזויה. כל הרמזים והסודות והצפונות ידועים למערכת הביטחון על מנת שנוכל להיחלץ מהלופ העזתי שנקלענו אליו מתוך הכלה וניסיון למנוע את כאב הלב האינסופי של אבדות בנפש. להם הפתרונים. להם התשובות לשאלות הכל־כך מורכבות. אנחנו כאן כדי לתת להם גיבוי, כדי להזכיר להם – שעה שאנו קוברים את מתינו, קורבנות מלחמת העצמאות מודל 2019 – שמי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. כדי להיחלץ מחדר בריחה צריך לצאת מהחשיבה המקובעת, ולא להתעלם אף פרט סביבנו גם אם הוא לכאורה תמים למראה. וכדאי לקחת איתך גם איזה זוג חברים־כאחים, כדי לעבור איתם בשלום את הדרך.
מגיע לכם
אירועי השבוע האחרון הצליחו לתסכל אזרחים אוהבי המדינה מימין ומשמאל. לא כך קיווינו להיכנס ליום חגנו. לא בספירת קורבנות חדשים וטריים לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. התרועות הנאלחות נוסח "הצבעתם ביבי, עכשיו תאכלו אותה", הביאו לקרבות רשת בין ימין ושמאל. גם האזנה מתונה לרדיו, הרחק מקולות ההתכתשות של הטוויטר והפייסבוק, חשפה את נשכנות האופוזיציה המתהווה, שעוד לא הספיקה אפילו לחמם את מושביה. "אני זוכרת איך במלחמת יום כיפור, מנחם בגין לא הרשה לאף אחד מהמפלגה שלו לצאת נגד הממשלה עד שתיגמר הלחימה", אמרה לי אמי השבוע בצער עמוק. "תראי אותם עכשיו, יוצאים בלעג ושנאה נגד ראש הממשלה בזמן שיורים טילים. תדעי לך שזה ככה מהרגע שבגין עלה לשלטון. הם לא נהגו כמוהו מעולם".
בגין לא לבד. ב־2006, בנימין נתניהו, שכל כך אוהבים לתַדְמֵת אותו כאיש פילוג וסכסוך, בחר לוותר על האפשרות למתוח ביקורת על ממשלת אהוד אולמרט, ובמקום זאת יצא למסע תקשורתי לטובת ישראל בכל ערוצי הטלוויזיה העוינים ביותר כלפינו. שעה שלוחמי צה"ל נדרשו להיכנס ללבנון ולעצור את מתקפות הטילים על ערי הצפון, ראש האופוזיציה שם בצד את יריבותו הפוליטית והאישית עם ראש הממשלה המכהן, וניצל את כישוריו לניהול לוחמה לועזית לטובת ישראל ולהגנה על מהלכי הצ'ילבה.
אבל לא על השמאל לבדו עומדת הביקורת כלפי נתניהו. ערב יום עצמאותנו אי נוחות עמוקה עומדת בגרוננו, מצפה לסיום מסכת הייסורים הזו, אבל לא מונעת את אהבת העם והמדינה. אחרי הכול, ישראל היא סך כישורינו והצלחותינו, טעויותינו ותקומתנו מהן. אכן, ישיבה באופוזיציה מימין או משמאל מביאה לתסכול מהשלטון, ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה ועל צעדי הצבא, ובכל זאת זה היום להניף בגאון את הדגל. לשיר את "אין לי ארץ אחרת" באמונה שלמה ותמימה.
לאהוב את המדינה זו משימת חיים, והיא לא נפסקת כשהצד שלך יושב על ספסלי הייבוש בכנסת ישראל, או כשנבחריך לא ביצעו את המהלכים הנכונים בדיוק לטעמך. כפי שכל הורה יודע, זו לא חוכמה לאהוב ולטפח את הילד הרך שלך כשהוא חסר אונים מולך, אלא כשאתה חסר אונים מולו. המדינה שלנו, על כל אגפיה, לפעמים רוקעת ברגליה כמו פעוט עקשן בחנות צעצועים או כמו מתבגרת מרדנית שמתחצפת להוריה־מולידיה. דווקא עכשיו, בתוך חוסר האונים המתסכל לעיתים, הניפו דגל. זו המדינה שלנו, והיא כל כך ראויה לכל הכבוד ולכל האהבה. אל תיבהלו אם קשה לכם כרגע להבין אותה או לפתור את החידות שהיא זורקת לעברכם באתגרי התרסה. בסופו של דבר, מדובר בכאבי גדילה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
