שלמה הרוש ז"ל היה הגנן של אחוזת קברם של דוד בן־גוריון ואשתו פולה. מדי בוקר הוא היה נוסע מביתו בירוחם לחלקת הקבר הסמוכה למדרשת שדה־בוקר ומשקיפה על נחל צין. אחרי שהיה גוזם את השיחים, מנכש את העשבים, משקה את הצמחים ומנקה את הקברים, היה הרוש מדליק שני נרות זיכרון בשני הקברים של ראש הממשלה ורעייתו, יושב לצדם וקורא פרקי תהלים לעילוי נשמתם.
הרוש עלה ארצה ממרקש שבמרוקו יחד עם אשתו סוליקה וילדיהם, היישר אל ירוחם שבנגב. משפחתו השתייכה לדור החלוצים המייסדים של העיירה. בשנת 1973 הוא שכל את בנו מכלוף, שנפל בקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. העולה הדתי ממרוקו, שהגשים את חזונו של הזקן ביישוב הנגב, לא הוטרד מהשאלה מה היה אומר בן־גוריון, האשכנזי והחילוני, על הטקס הדתי היומי שהוא מקיים על קברו. להרוש לא היה אכפת אם מייסד המדינה היה דתי או חילוני, אשכנזי או ספרדי, חבר קיבוץ או תושב עיירת פיתוח. בעיניו הוא היה יהודי, ראש ממשלת ישראל, והרוש ראה זכות גדולה לתחזק את חלקת קברו ולומר תהלים לעילוי נשמתו. הסיטואציה הזו של העולה ממרוקו, ממיישבי הנגב, אב שכול, מדליק נר ומתפלל על קברו של ראש הממשלה הראשון, גם היא תמצית הישראליות.
נזכרתי בשלמה הרוש כשצפיתי לאחרונה ב'דימונה אהובתי', המופע המוזיקלי החדש שמעלה תיאטרון דימונה. המופע, שיצר אורי וידיסלבסקי, המנהל האמנותי של התיאטרון, מספר את סיפורה של העיר דרך שירים שכתבו תושבי העיר בעבר ובהווה. השירים שנבחרו מבטאים תחושות שונות של כעס ועלבון, לצד כבוד, אהבה וחיבור לשורשים ולמסורת. המסר המרכזי שעולה מהטקסטים של תושבי דימונה הוא: גם אנחנו חלק מהסיפור החלוצי והציוני של מדינת ישראל.
אחד השירים המרגשים במופע הוא השיר 'אסתר בן נעים', שירו של ניסים ברכה, איש הייטק יליד העיר, וכך הוא מסתיים: "את אסתר בן נעים, הזקנה המרוקאית הטמונה ליד החלקה הצבאית בדימונה, אתם תכירו ותעריכו. למרות העליבות שחבויה בתוך חלקת אדם קטנה, בה שוכב גוף חסר כל תוכן ותכלית. כי בתוך החלקה הצבאית טמונות הכרתה, אצילותה, צעירותה, שמחתה ותשוקתה, יחד עם אלברט בנה".
ברית דמים
סאלח סעדי, הקצין הבדואי הראשון במשמר הגבול, נפל בשנת 1972 בהיתקלות עם מחבלים. הוא הותיר אחריו אישה ועשרה ילדים קטנים. הנטל המשפחתי נפל על הבן זיאד, שנאלץ לתפוס את מקומו של האב. לימים, מתוך רצון לחזק משפחות שכולות כמו משפחתו, יזם סעדי את הקמת 'אנדרטת הלוחם הבדואי', אתר ההנצחה לחללים הבדואים בגליל התחתון, סמוך למחלף המוביל. סעדי מנהל את האתר מיום הקמתו.
ברית הדמים בין הבדואים ומדינת ישראל התחילה כבר במלחמת העצמאות. עם הקמת המדינה התגייסו בדואים לצה"ל, בעיקר כגששים, ותרמו רבות לשמירה על גבולות המדינה. 198 חיילים בדואים נפלו במערכות ישראל, ובכל זאת למגזר הבדואי אין בית עלמין צבאי. משרד הביטחון ריכז את כל 'הכריות' של החללים הבדואים ב'גן הבנים' שהוקם בתוך אתר ההנצחה.
הסרט 'אנשי גן הבנים', שמוקרן השנה ביום הזיכרון ב'כאן 11' ובערוץ 'מכאן 33' בערבית, מביא את סיפורם של החללים הבדואים דרך סיפוריהם של חמשת עובדי האחזקה ב'גן הבנים', כולם בנים למשפחות שכולות. את הסרט הפיק וביים מורדי קרשנר. אף שכבר שנים רבות הוא עוסק בתיעוד, בין השאר גם בבימוי סרטי שכול, בסרט הזה נאלץ קרשנר להתמודד לראשונה עם מגזר שאינו רגיל לשתף בסיפורי השכול שלו. "אצלנו המשפחות השכולות נאחזות בכל שביב מידע, אצלם לא ממש יודעים את הפרטים, לא שומרים תמונות ולא עוסקים בתיעוד", הוא מתאר.
במהלך הצילומים ראיינו חמשת עובדי האתר זה את זה על סיפורי השכול האישיים שלהם, והשיתוף ההדדי חיזק את החיבור ביניהם והידק את קבוצת התמיכה. קרשנר מתגורר ביישוב הדתי מצפה־נטופה שבגליל התחתון, המוקף ביישובי המגזר הערבי. בסרט על חללי המגזר הבדואי הוא מצא גם דרך להכיר טוב יותר את שכניו. "אני פוגש את האזרחים הערבים בכל מקום, אבל לא מספיק מכיר אותם. אנחנו שוכחים שיש פה פלח אוכלוסייה גדול של אזרחים טובים, שכנים שלנו, ואני מרגיש שגם הם רוצים להעמיק את ההיכרות אתנו", הוא אומר. דרך ברית הדמים שנוצרה עם המגזר הבדואי, מקווה קרשנר שתיווצר גם ברית של חיים.
שברי זכוכית
עצמאות ישראלית היא גם תעשייה כחול־לבן, אבל השנה, דווקא בערב יום העצמאות חווה התעשייה בדרום ימים קשים. בשבוע שעבר נסגר מפעל 'חרסה' בבאר־שבע, מפעל 'אמיליה קוסמטיקס' בירוחם נמצא בסכנת סגירה, ובכותרות מככב גם מפעל הזכוכית 'פניציה', אחד המפעלים המזוהים ביותר עם ירוחם. התקשורת תמיד אהבה להביא את תמונות כדורי האש ההופכים לבקבוקים על פס הייצור של המפעל, תמונות שכיכבו בעבר גם בסרט 'סוף העולם שמאלה'. משנת 1968 מייצר פניציה מיליוני בקבוקי זכוכית וצנצנות, וכיום מעסיק המפעל 240 עובדים, בעיקר מדימונה וירוחם. פניציה הוא המפעל היחידי בארץ שמייצר בקבוקי זכוכית. האלטרנטיבה המאיימת, כמו אצל מפעלי תעשייה אחרים, היא הייבוא.
בשבוע שעבר פורסם שחרם חדש של חסידות גור, שעלול לסחוף אחריו את החברה החרדית, מאיים על עתידו הכלכלי של פניציה. הסיפור קצת יותר מורכב. מאז ומתמיד מפעל פניציה עבד בשבת. הסיבה לכך היא שהתנור, מייצר הבקבוקים, שבבנייתו מושקעים כ־100 מיליון שקלים, צריך לשמור על טמפרטורה קבועה של 1600 מעלות, ולכן הוא עובד במשך עשר שנים רצופות עד להחלפתו. מכיוון שמדי כמה שנים מתעוררת סערה סביב פעילות הייצור שלו בשבת, המפעל מלווה כבר עשרות שנים על ידי אנשי המכון המדעי־טכנולוגי להלכה, במטרה לצמצם בו את חילול השבת. המפעל כבר עשה פעולות רבות בכיוון והשקיע מאות מיליוני שקלים. בין היתר הוא קלט והכשיר עובדים לא יהודים – מהמגזר הבדואי וגם שמונה עובדים מזימבבואה – והעביר חלק גדול מקווי הייצור והדיווח לקווים אוטומטיים. בנוסף, כדי שלא לפגוע בענף היין, הועבר כבר לפני שנים ייצור בקבוקי היין ליום חול, ובשבת התנור מייצר צנצנות ובקבוקים קטנים לשתייה קלה.
ובכל זאת, לפני כשנתיים החליט האדמו"ר מגור שהוא לא צורך יותר את בקבוקי פניציה מכיוון שהמפעל אינו שומר שבת, וכך למעשה החל המשבר הנוכחי. באופן לא רשמי, אנשי גור התחילו להפעיל לחצים על יקבים וחברות משקאות שלא לרכוש בקבוקים מפניציה ולהעדיף את הבקבוקים המיובאים. הרב יצחק גולדקנופף, יו"ר ועדת הרבנים למען קדושת השבת, איש חסידות גור ואחד האנשים החזקים בציבור החרדי, כינס אז את כל גופי הכשרות כדי לדון בהטלת חרם על פניציה. בסופו של דבר החרם לא הוטל באופן רשמי. המכון המדעי־טכנולוגי להלכה נדרש לתת דו"ח על הפתרון הרצוי, ולפני כשנה וחצי קבע שהמפעל צריך להפסיק לייצר בשבת, וכדי שלא לכבות את התנור עליו 'להאכיל' את התנור מדי שבת בזכוכית ממוחזרת, כפי שהוא עושה ביום הכיפורים.
כאן מתחילה המחלוקת בין המכון ואנשי גור ובין אנשי המפעל. אנשי המכון טוענים שהפסקת הייצור מדי שבוע אפשרית, ושהחזרה מדי שבוע מגריסת זכוכית לייצור דורשת רק מספר שעות. במפעל לעומת זאת טוענים בתוקף שמעבר שבועי ממצב של גריסת זכוכית ממוחזרת לייצור בקבוקים דורש יום שלם, ושהמהלך יגרום להפסד של כשבעים מיליון שקלים בשנה, סכום שהמפעל אינו יכול לעמוד בו.
בינתיים במפעל מספרים שאנשי גור מגבירים לאחרונה את הלחץ על חברות המשקאות, רשתות השיווק והיקבים שלא ירכשו תוצרת מפניציה, ומדווחים על ירידה של כשלושים אחוזים במכירות. החשש הוא שאם החרם יגבר, הוא יביא לקריסת המפעל. מעבר ל־240 העובדים שמועסקים במפעל, יש עוד מאות משפחות שמתפרנסות בעקיפין מפניציה במעגלי המזון, התובלה ואספקת חומרי האריזה.
הרב גולדנקופף מצדו טוען שהוא אינו מפעיל לחצים, ושכל הפשקווילים שמתפרסמים נגד פניציה והפניות לבעלי היקבים הם יוזמות של אנשים פרטיים. עם זאת, הוא מבהיר שגור וקבוצות חרדיות נוספות לא יתפשרו על פתרונות הלכתיים של עובדים זרים או אפילו מכירה מדי שבוע של המפעל לגוי, ולא ירכשו את בקבוקי פניציה עד שהמפעל לא יהיה שומר שבת לחלוטין.
בקבוקי היין אינם מיוצרים בשבת, וגם התוצרים שמיוצרים בשבת כשרים לשימוש מבחינה הלכתית, ובכל זאת, אי־אפשר להכריח אף אחד לרכוש אותם. מצד שני, המחמירים בציבור החרדי אינם חייבים לנהל מלחמת חורמה נגד פניציה ולמוטט את המפעל ואת מטה לחמם של מאות משפחות. ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שעם לחץ פוליטי נכון אפשר לגרום לחסידות גור להרגיע את השטח ולעצור את המאבק שלה נגד המפעל.
להשתלב, לא להשתלט
לפני למעלה מעשור יצא מִנהל הציונות הדתית בקריה האקדמית אונו בפרסום למסגרת לימודים ייחודית לדתיים־לאומיים. הסלוגן שהוביל את הפרסום אמר: 'גדלנו יחד, שירתנו יחד, בואו גם נלמד יחד'. במודעה אחרת עקרו המפרסמים את משמעות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שקראנו בשבת שעברה, והפכו אותו ל"ולמדת עם רעך כמוך". במקום לשווק את התכנים הייחודיים של התוכנית, העדיפו אנשי המנהל לעשות אידאל מההסתגרות הדתית וההתבדלות החברתית. חלפו כעשר שנים, והנה לפני כשבועיים הוציא אותו גוף פרסום חדש, המזמין סטודנטים דתיים־לאומיים ללמוד משפטים בקריה כדי שיוכלו "להשתלט גם על בית המשפט העליון", אחרי מה שהוגדר במודעה כהשתלטות דתית־לאומית מוצלחת על הצבא. אמנם הפרסום נעצר, ובשבוע שעבר פרסמה הפקולטה למשפטים של הקריה את התנגדותה למודעה, אך עדיין ניתן ללמוד לא מעט מהפרסום הראשוני על תפיסותיו של הגוף המפרסם.
לכאורה אין קשר בין קמפיין ההתבדלות שפרסם מנהל הציונות הדתית של אונו לפני עשור, ובין קמפיין ההשתלטות שפרסם עכשיו. התבדלות היא לכאורה תהליך הפוך מהרצון להשתלט על מערכות ציבוריות שיש בהן מגוון של קהלים. אלא שבעומק, קו ישיר מחבר בין התבדלות ובין רצון להשתלטות. מי שמעודד מסגרות מתבדלות עלול להצמיח אנשים שמשוכנעים שאין להם שום צורך לנהל דיאלוג עם מגזרים אחרים בחברה הישראלית. אחרי הסתגרות מרצון, השלב הבא עלול להיות רצון להשתלט על מערכות ציבוריות מבלי להתחשב בקהלים אחרים ובעמדותיהם. דווקא כשלומדים יחד עם אנשים ממגזרים אחרים ונחשפים למגוון הדעות בחברה הישראלית, מכירים בצורך לנהל שיח ולהקשיב לקולות אחרים. השלב הבא והמתבקש, אחרי היכרות והקשבה, הוא להשתלב במערכות הציבוריות ולא להשתלט עליהן.
בציונות הדתית נוכחות ומתחזקות כיום שתי המגמות המנוגדות – הן מגמת ההתבדלות המגזרית, הן מגמת ההתערות בחברה. ההתבדלות נוצרת פעמים רבות מתוך פחדים וחששות מהמפגש עם השונה, אבל דווקא היא זו שעלולה להוביל ליוהרה ולהתעלמות ממגזרים אחרים.
