כמו בכל שנה, גם ביום הזיכרון הנוכחי אני עולה לקברו של שלום (מיקו) נחמיאס, קרוב משפחה רחוק שלי. נחמיאס מחטיבת הצנחנים, איש פלוגה א' בגדוד 28, נפל בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים במהלך קרבות הטיהור בדרך שכם, מאש כוחותינו. טנק ישראלי ירה פגז בגובה נמוך והרג את נחמיאס ואת ישראל אלון בשער הקונסוליה האמריקנית. נחמיאס היה בן 25 במותו. בנו היחיד, איתי, היה בן תשעה חודשים כשאביו נפל. מאז הוא מנסה להתחקות אחר דמותו של מיקו ז"ל, ועליה הוא העלה את ההצגה "איך עושה אבא", מחזה נוגע ללב ששיאו במשפט: איך אני יכול להזדהות עם צנחן גיבור שנטש אותי?
הייתי נער בן 13 כאשר נחמיאס הלך מאיתנו, אבל אני זוכר אותו לא רע. הוא נולד בבולגריה, גר בירושלים ובקיבוץ פלמחים לסירוגין, והתנהג כמו פרפר חופשי. "בחור שרמנטי, כובש לבבות, יפה, אוהב לשיר", תיארה אותו רעיה שדה מפלמחים במהלך כתבה על הבן איתי ששודרה בערוץ 11. נחמיאס טרף את החיים. זו לא הייתה התנהגות אופיינית לצעירים בשנות ה־60 המוקדמות. אולי הוא הקדים את זמנו ובישר את דור הפרחים, או שידע בסתר ליבו כי לא נכון לו זמן רב. לפעמים היה נדמה לי שהוא טס במהירות עצומה במכונית הטאונוס החדישה שקנה, וגם זה היה די נדיר בכבישים של אז, רק כדי ליהנות מעוד סיכון הזוי.
בשנה האחרונה שמעתי סיפור מרגש של הרב אלי בן־דהן על הרב שלמה זלמן אויערבך. התלמידים בישיבה של אויערבך, סיפר בן־דהן, אמרו לו פעם שהם צריכים לקום מוקדם מכיוון שהם נוסעים לגליל להשתטח על קברי צדיקים. הרב לא הבין אותם. "למה אתם צריכים לקום מוקדם ולנסוע שעות לצפון", תמה הרב. "אתם יכולים לחצות את הכביש ולהתפלל על קברי הקצינים והחיילים שנפלו במערכות ישראל. אלה קברי צדיקים".
נחמיאס קרוב משפחתי היה אתאיסט גמור, ואפילו התגאה בזה. איך אפשר לקרוא לו קדוש? להשתטח על קברו? הרב בן־דהן, סגן שר הביטחון, הסביר לי שהוא שייך למשימה קדושה בלי קשר להשקפה הפרטית שלו. "הוא יצא למשימה כיהודי ונהרג על קידוש השם. הוא אחד מהרוגי מלכות", אמר בן־דהן. אני חושב שנחמיאס היה איש צעיר ונועז, שהסתער לפני שנפל בשערי הקונסוליה גם על כוח לגיון ירדני בבית המועצה המוסלמית. ובעיקר – נחמיאס היה בחור ישר־דרך ותמים שהשתלב באווירה קולקטיבית נקייה ובנכונות להקרבה יוצאת דופן.
ועם זאת, הרב אויערבך צדק. התום וטוהר המידות של נחמיאס וחבריו הם מבחינתי עוד סוג של קדושה. בספר המחקר המדוקדק שלו "67', ירושלים, מלחמה" על המערכה בעיר במלחמת ששת הימים, מספר המחבר גדעון אביטל־אפשטיין על שטח כינוס של אחד מגדודי הצנחנים בשכונת בית־הכרם, שבה אני גר. יוסי יפה, מג"ד 66, ישב בדירת המגורים של זוג צעיר, בני משפחת אמיתי, כדי לתכנן את הפריצה לגבעת התחמושת. "בני המשפחה קיבלו את יפה ואנשיו בברכה והעתירו עליהם דברי מזון ושתייה", כתב אפשטיין בספרו. "במהלך הערב נכנסו חיילים לדירה כדי לטלפן הביתה, ביניהם כאלה שהייתה זו להם שיחה אחרונה עם המשפחה. אחרי המלחמה התייצבו יוסי יפה וסגנו דורון מור אצל מארחיהם כדי לשלם בעד ההוצאות. כצפוי ההצעה נדחתה בתוקף".
יש יותר יפה מהתיאור הזה, מתחושת הערבות ההדדית, מהכנסת האורחים, מהביקור של רס"ן יפה וסגנו אחרי התופת שעברו בגבעת התחמושת אצל בני הזוג, כדי לשלם על ההוצאות? יש אמיתי וכן יותר?
זקוקים למחלוקת
פעמים לא מעטות בשנים האחרונות עברתי במסלול של נחמיאס וחבריו, כשהלכתי לבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א־דין בירושלים. סיקרתי את משפטי השחיתות של אהוד אולמרט, אריה דרעי ועוד. שאלתי את עצמי, ואני עדיין שואל אם נחמיאס ו־182 חבריו שנפלו במערכה על ירושלים, ואנחנו מתפללים בעבורם למנוחה נכונה במעלות קדושים, טהורים וגיבורים – האמינו שהם לוחמים לקיום של מדינה שראש הממשלה שלה, במקרה הזה אולמרט, משחית מערכות שלמות יחד עם חבריו הטובים בצמרת.
מה לאולמרט, משה קצב, הירשזון, מיסז'ניקוב, גונן שגב וכל המורשעים האחרים ולבני הדור היפה והמדהים ההוא? למה זה צריך להיות כך? השחיתות והפילוג הם שתי מכות המדינה הזו. השחיתות חמורה יותר. הפילוג היה ויישאר תמיד. במידה רבה הוויכוח הוא חיובי, כל עוד הוא מתנהל על בסיס ענייני. הוויכוח מעיד על אכפתיות ועל אהבת הארץ והמדינה, גם אם הוא בא לידי ביטוי בדרכים שונות. אם המשפחות השכולות הישראליות, שאיבדו את היקר להן מכול, רוצות לציין את זכר יקיריהן יחד עם משפחות פלסטיניות שגורלן דומה, זו זכותן. רוני הירשנזון שאיבד את שני בניו, אלעד ואמיר, הוא פטריוט כמו יריב לוין, שתוקף את החלטת בג"ץ לקיים את האירוע.
השיח חייב להתקיים וצריך רק לדאוג שלא יידרדר לרמות של שיסוי והסתה, שכבר הובילו לרצח פוליטי. לעניות דעתי צריך אפילו לשמור על סוג של מחלוקת. מאז ומעולם התנגדתי לממשלת אחדות לאומית, למעט מקרים שבהם מרחפת סכנת קיום על המדינה. ישראל חייבת קואליציה ומולה אופוזיציה חזקה שתפקח על השלטון ותקיים איזון דמוקרטי. ממשלה שנשענת על קואליציה של 85 חברי כנסת הופכת את הכנסת לחסרת משמעות, ומונעת גם דיון נוקב בעניינים חשובים. הקורה הלאומית אינה מתלבנת בלי עימות ראוי בין כוחות רציניים.
השחיתות השלטונית היא סיפור אחר. השחיתות היא משבר אמון טוטלי בין הציבור ובין האנשים שבהם הוא בוחר אחת לארבע שנים. השחיתות אוכלת ומכרסמת כל חלקה טובה, ולא מעט מדינות קרסו מפני שמנהיגיהן גנבו את בני עמם. אצלנו העסק הנורא הזה מתפתח בצורה מבהילה. נשיאים, שרים וחברי כנסת לא עומדים בפיתוי העצום שמזמנים להם השררה והתקציב שמונח לרגליהם. רבים באים לשירות הציבורי בעיקר כדי לעשות לביתם קומבינות. הם לא מסתפקים במשכורות הנדיבות ומבקשים "להוסיף מכה". צריך רק לעקוב אחרי פרשת "ישראל ביתנו" ולהבין איך מתנהלת השיטה הנפסדת הזו, תן לי ג'וב וכרטיסי טיסה סביב העולם ואתן לך כסף מפלגתי, וההפך.
ישראל בשנה ה־71 שלה מספיק ותיקה כדי להסתאב. אלה השנים המסוכנות וצריך לשמור על עצמנו מכל משמר. אני לא מספיק תמים כדי לחשוב שחיילים בימינו יחזרו לשלם למארחיהם על ההוצאות טרם קרב, אבל אפשר לבקש טוהר מידות בסיסי, כדי שנוכל לחיות במצפון שקט במדינה שמיקו נחמיאס ז"ל וחבריו ציוו לנו.
