ההשפלה הזו עוברת כמעט ללא דיון ציבורי. מחבל ירדני תקף מאבטח ישראלי בעמן בירת ירדן. המותקף, שהוא נציג רשמי של מדינת ישראל, הגן על עצמו, הרג את התוקף ומן הירי נהרג בשוגג אזרח ירדני נוסף. במקום להתנצל על התקרית, הממשלה המארחת כלאה את צוות השגרירות הישראלי במשך שעות ארוכות, חוללה משבר רועש, באה בטענות על איזו תמונה שלא מצאה חן בעיניה של ראש הממשלה, לא איפשרה לנציגות הישראלית לחזור לעבודה סדירה, והציגה רשימת דרישות בלתי מתקבלת על הדעת: התנצלות ישראלית, פיצויים למשפחת המחבל, הטלת וטו על חזרת השגרירה ענת שליין.
השכל הישר אומר שאף מדינה לא הייתה מסכימה להיפוך היוצרות הזה. הרי אין ספק מי התוקף ומי המותקף – חקירת התקרית לא מעלה אפילו צל של ספק בעניין הזה – וממלכת ירדן אמורה להיות אחראית לשלומם של הדיפלומטים המשרתים בתחומה כמו כל מדינה אחרת בעולם. אף על פי כן, ראש הממשלה בנימין נתניהו נענה לתכתיב הירדני, כמעט עד המילה האחרונה. למעט הסכמה שהמאבטח זיו יועמד לדין בעמן – כן, גם דרישה כזו העלו הירדנים – ישראל "הביעה צער" על מות האזרחים הירדנים (שאחד מהם כאמור מחבל), הסכימה לשלם חמישה מיליוני דולרים פיצויים והודיעה היום כי תחפש שגריר או שגרירה שיחליפו את שליין.
התקפלות כזו לא נראתה במקומותינו כבר הרבה זמן. או בעצם כן. גם פרשת משט המרמרה הסתיימה בכריעת ברך ישראלית בפני הסולטן ארדואן. אמנם במקרה ההוא לפחות דחינו את הקץ בכמה שנים – אביגדור ליברמן הוא שאחראי ליכולת לעמוד אז בפני התורכים – וגם הורדנו מסדר היום את תביעתם להסיר את הסגר מרצועת עזה. כלומר התרפסנו אבל לא לגמרי. מה שבטוח, המכנה המשותף בין שתי התקריות ברור. השכנים האזוריים עושים 'פוּ' ואנחנו נבהלים.
אז נכון, אלה האינטרסים ואולי אין ברירה; כשהערבים רודפים אחרי הכבוד אנחנו ממשיכים לבנות את הארץ; היה נכון לסיים את המשבר לקראת ביקור סגן הנשיא האמריקני; ההכרה האמריקנית בירושלים הלהיטה גם כך את הרוחות באזור ולכן נכון לוותר כדי להרגיע אותן; יש לישראל קשרים ביטחוניים כל כך טובים עם ירדן ששווה לשלם כמה גרושים ולבלוע כמה צפרדעים כדי להחזיק בחיים את הקשר הפומבי עם אחת משתי המדינות הערביות שכרתו איתנו הסכם שלום. אני מכיר את ההסברים ואולי הם אפילו מוצדקים.
אבל כדי שלפחות שיהיה כתוב ברשומות. הושפלנו.
