אני מדליקה את המחשב. דף וורד חלק. עוד לפני שכתבתי אות אחת מתלחלחות לי העיניים. אני אמורה לכתוב טור חגיגי ליום העצמאות, אבל שנייה רגע עם חגיגות ה־71 לעצמאות מדינתנו האהובה. יש כל מיני "רעשי רקע" טורדניים. אני עוברת בטלגרם על כל הידיעות מהימים האחרונים. אני רואה אנשים שוכבים על מדרכות ומגוננים על ראשם בידיהם. אני רואה שמיים שחורים עם יירוטי רקטות. כותרת: ההרוג הראשון. אני רואה בית עם גג הרוס. אני רואה שמיים בצבעי שקיעה עם סילוני עשן רקטות. קוראת מילים: מטחים. כיפת ברזל. אזעקות באשדוד. פגיעה ישירה. אזעקות בבית־שמש. הסלמה בדרום. אין לימודים. שוב אזעקות. הירי התחדש. צה"ל תוקף. נקבע מותם של שניים מהפצועים באשקלון. חסיד גור מאשדוד נהרג. ואני בכלל תכננתי לכתוב טור חגיגי. מנגינה מזדמזמת לי בראש, והמילים מגיעות גם הן אחר כבוד. בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ.
*
עכשיו אני עוברת על הטוויטר. צופה בסרטון שבו שי"ן־שי"ן בצופים מגן על חניכה צעירה, והם שוכבים יחד בשקט ובקור רוח. כמעט גוף אחד. בסרטון אחר נלכדו במצלמת אבטחה של בניין ארבעה גיבורים קטנים וממיסי לב אחרים. נשמעת אזעקת צבע אדום. הם נעמדים בשורה, אחד מהם זורק את האופניים על המדרכה. הם עומדים דום, הרי הם למדו בבית הספר על צפירת יום הזיכרון. זקופי גו הם עומדים, עד שאישה אחת צועקת להם שייכנסו לתפוס מחסה. זו לא צפירת יום הזיכרון, זו אזעקת צבע אדום. בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ. בואו נשיר את השיר הצהוב של החול. יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ ועושים איתה אהבה, אנשים פורקי עול.
*
שום רשת חברתית לא נפקדת בימים כאלה. עכשיו תור הפייסבוק. שרשורי מתנות לתושבי הדרום. הזמנות להתארח בצימרים בערבה. אנשי עסקים מהדרום שמציגים את קשייהם להתפרנס במצב מלחמתי. הזמנות להתארח בירושלים. מכתב של ילדה בת שבע מאשקלון, מעוטר בלבבות צבעוניים: "חיל ערבי יקר, אני ליהי מאשקלון מבקשת ממכם שתשלימו עם החיילים הישראלים כי אתם פוגעים בליבי. נכון שלא נעים לכם שפוגעים בכם?"
*
אלו ימים נוגעים ללב גם ככה. כמו שהם. בכל שנה ושנה המעבר בין יום הזיכרון לעצמאות גורם לנפש לעלות קצת על גדותיה, טיפה יותר ממה שהיא יכולה להכיל. והשנה, המתח בין ה"על חרבנו" ובין ה"השקט ובטח" שאנחנו מתפללים עליו, נמתח עוד קצת. בכל שנה ושנה העצב על מי ששילמו בחייהם על מלחמת העצמאות שלנו שורף את הלב, ועכשיו ליטרת הדם הטרייה מזרימה דם חדש לכאב הישן. בכל שנה הטירוף של העצב והשמחה של הארץ הזו, שכרוכים זה בזה ואנחנו כרוכים בהם, נפרס בפנינו במלוא שיגעונו, והשנה נוספו גם אזעקות צבע אדום לחגיגה. או צפירות יום הזיכרון. רגע, מה זה מה? חברים, אין פה הרבה ברירות, הצטרפו אליי. ובואו נשיר את השיר המטורף של הארץ.
*
השיר המטורף של הארץ ממשיך להתנגן לי בראש. הוא כנראה ימשיך להתנגן גם בראשה של הארץ. כשאני קוראת את המילים האלו של יהושע סובול, אני שומעת אדם שאוהב את הארץ אבל חושב שהאהבה שלו חולה. הוא מבקש תנו לי לשיר את השיר החולה, הקודח. מאוהב וזרוק אמיתי, בלי זהות וזכויות. תנו לי לחזור בדרכים החולות אהבה לירח. שוב לחזור ללכת יחף על שברי זכוכיות. החול הצהוב כוסה בשברי זכוכיות, והוא עדיין מבקש לשיר את השיר הזה. אולי זה אפילו לא רצוני. ואני חושבת לעצמי, רגע, מה זה אומר עליי? מצמידה יד למצח, בודקת אם יש לי חום. תוהה, האם האהבה שלי לארץ הזו חולה?
*
כי השנה יותר מתמיד, הכול מעורבב יחד. זה לא סיפור, זה שידור חי. זה לא טקס מעבר, זה טקס יומיומי של הארץ הזאת. זה לא מופע דגלנות שבו רצים רצים רצים ופתאום איזו הפתעה, מתגלה לנגד עינינו מגן דוד שמרחיב את ליבנו, זו להטטנות אקרובטית של החיים שלנו פה. אלו לא זיקוקי ראווה במיליוני שקלים, זה הלב שלנו שמתפוצץ. בכחול ובצהוב ובאדום. אלה החיים שלנו שזוהרים על רקע השמיים השחורים. זה לא חוק הרעש שמתיר לנו לחגוג בשיא הווליום את הארץ הזאת, זה הווליום שלה. של המדינה היפה והקשה והניסית והאהובה והמתישה. אלו לא סטרואידים שמנפחים את שרירי הסולידריות שלנו, זו שגרת אימונים קשוחה ויומיומית. אלו דמנו וחלבנו ומרצנו וזיעת אפינו. אלה החיים שלנו. אלה החיים.
*
קשה לכתוב טור חגיגי כשברקע מאורעות הימים האחרונים. ועדיין, אי אפשר לסיים בלי להרים את הדגל מחצי התורן. ואני לא ניגשת עכשיו לתורן כי "זה מה שצריך", אלא כי זו האמת. והמלכוד של כתיבת הטור הזה הוא המלכוד של החיים שלנו פה. לא צריך לייפות אותה, ולא צריך לטשטש את הטוב והיופי שבה. אי אפשר לדלג על הכאב, ואסור להסתיר את השמחה. זה מטורף קצת, אין ספק, אולי אפילו הרבה. אנחנו נתגולל בחול ונרגיש את דקירת הזכוכיות. וכל עוד לא נרגיש רק את החול או רק את מדקרת הזכוכיות – נוכל לדעת שזו לא אהבה חולה, אלא אהבה שיש בה גם קשיים.
לחיינו. לחיי האהבה. יום עצמאות שמח!
