כמה שעות לפני ערב יום השואה מצאתי את עצמי מחפשת חניה במתחם קניות עמוס. תוך כדי החיפושים שמעתי גבר צועק על נער צעיר ומבולבל. "חתיכת סתום", הוא אמר לו, "אתה לא רואה שאני מאותת לחניה?"
הנער גמגם במבוכה. על גב מכוניתו הבחנתי בשלט של "נהג חדש". ואילולא יצא המוכר מהטמבורייה הסמוכה להרגיע את העניינים, לכו תדעו איך זה היה נגמר שם. "עזוב אותך גבר", פנה אליו בקול רך, "ערב יום השואה בן אדם, לא מתאים". וכאילו נשלפו מילות הקסם, הגבר נרגע בפתאומיות. "יודע מה? לא חשוב, אני אסתדר", אמר לנער המפוחד ונסע משם.
אין על הימים האלה, באמת. אלו ימים של התעלות. ייתכן שהשבוע נצפו הרבה אנשים עצבניים שבאורח פלא כבשו כעסם. “עזוב אותך, ערב יום הזיכרון"; "אל תעשה עניין, לא ביום העצמאות". יש לנו מדינה. זה מרגש ומעורר פליאה. יש לנו ארץ, והימים היפים האלה, שעות הרצון והסליחה שפושטים בקרבנו, כמה חבל שהם תכף הולכים להסתיים. יום אחר כך אנחנו כבר נחזור לימי ספירת העומר. לימי תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לקטטות פייסבוק וטוויטר, למחול ההקנטות הלאומי.
מה הדבר שהכי חסר פה בארץ? הבנתי אותו לא מזמן. זה קרה כשצפיתי ב"המזכיר" – סרט תיעודי המספר את סיפורו של יפתח צורן, בן קיבוץ חולתה, מחנך כריזמטי ופעיל חברתי ששימש כמזכיר הקיבוץ. אלא שביום בהיר אחד האידיליה מתפוררת כאשר מתגלה שהוא מעל בכספי המפעל הקיבוצי.
הקיבוץ לא סלח. המעילה נתפסה כבגידה בכל העקרונות שלו. ברהיטות מעוררת צמרמורת מתארות בנות המשפחה כיצד הפכו ברגע אחד מבנות האצולה הקיבוצית לפרסונה נון גרטה. אנשים הפסיקו לומר שלום בשבילים. סובבו את הראש בחדר האוכל. הקיבוץ היה כל כך מזועזע מהמעשה שהוא לא שעה לחשוב על האישה והילדים שמשלמים את המחיר. יפתח ובני ביתו אולצו לעזוב את הקיבוץ, ומשם הדברים הידרדרו לפירוק התא המשפחתי ולהידרדרות במצבו של יפתח, עד לסוף הטרגי שבו הוא שם קץ לחייו.
אבל הסרט הכואב הזה הוא לא רק סיפור אנושי קטן. הוא סיפור על חברה עם כללים נוקשים. הוא סיפור על מדינה מוצלחת, שהצליחה בזמן קצר להקים מפעלי התיישבות מרהיבים, חברות מופת, מעצמות טכנולוגיה, אבל לא טיפחה בדרך את המרכיב הכי משמעותי לכינונה של חברה בריאה באמת: מרחב לטעות.
אני מדברת על האפשרות לחטוא ולשוב. על אופציית הסליחה. כל כך מעט יש ממנה בימים שאינם ימי תהילה. הלוא האדם הזה, החוטא, הוא תבנית נוף קיבוצכם. אתם חינכתם אותו. אתם גידלתם אותו. אתם הפכתם אותו מילד למזכיר צעיר ונמרץ. איפה הרגע שבו אתם מפנים מקום גם לטעויות שלו, ולא רק להצלחות?
אנחנו חיים במציאות שבה מילה לא במקום – ותגיד שלום. בני אדם מוגדרים על פי הטעויות שלהם. בני גנץ? מדחת יוסף. אלירז שדה? אתה נראה טיל. יאיר גרבוז? מנשקי מזוזות.
בסוף שנות השמונים התראיין ג'ורג' בוש האב, שהיה אז מועמד לנשיאות, לדן ראתר, מגיש חדשות ב־CBS. במהלך הריאיון התקיל אותו המגיש בפרשיית איראנגייט, שבמסגרתה מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתולות באיראן, ושאלת מעורבותו של בוש בעסקה נותרה בגדר תעלומה. בוש לא התבלבל וענה: "זה נראה לך הוגן לשפוט את הקריירה שלי על פי סיפור ממוחזר על איראן? איך תרגיש אם אשפוט את כל הקריירה שלך על פי שבע הדקות שבהן נטשת את האולפן בניו־יורק?"
כל כך הרבה פעמים אנחנו נופלים לשם. רגע אחד מביך הופך לסיכום של קריירה שלמה. כאשר העיתונאית יפעת ארליך הכריזה על הצטרפות לאיחוד מפלגות הימין, התמלא הטוויטר בתוך דקות בתזכורות מלגלגות על פוסט שבו תיארה כיצד סילוק מהמחלקה הראשונה ברכבת הונגרית הציף בה זיכרונות שואה.
כן, זה לא היה פוסט מוצלח במיוחד. אבל האם בן אדם שטועה חייב להפוך באותו רגע לתמצית הטעות שלו? האם לא אמורה להיות לכל אדם, בכל חברה, מכסת פאשלות הגיונית? מדוע אנחנו ממהרים לסכם קריירות של אנשים, מפעלי חיים שלמים לפעמים, ברגע הקטן הזה שבו סרחו?
מרחב לטעות. זה הדבר שהכי חסר לנו כאן. מקום לפליטות פה. חוף מבטחים להתבטאויות לא מוצלחות. הפריבילגיה לשגות ועדיין לזכות באיזושהי חמלה אנושית. זה הדבר שמבדיל בין חברות בריאות לבין אלו שלנצח ימשיכו לייצר קורבנות שיימינג ונפגעי עליהום. הלוואי שנדע לייצר אותו גם בימי שגרה.
