"זאת לא המדינה שלי, זה מה שאני מרגישה", הטיחה בראיון לרדיו תושבת העוטף בבוקר הפסקת האש השבוע. "המדינה שלי לא שומרת עלי. סבב אחרי סבב אחרי סבב אנחנו מותקפים, בורחים כמו עכברים לממ"דים. ילדים גדלים לטראומות ולחרדות וראש הממשלה רק רוצה שקט ומפקיר אותנו לגורלנו. והכי כואב שלאף אחד לא אכפת".
אינני תושב הדרום, אך את תחושת הזעם הזו כלפי המדינה אני זוכר גם זוכר. הימים שאחרי הגירוש מגוש קטיף ומאורעות עמונה היו נוראים מאד. בתודעה עדיין ריצדו מראות הסוסים והפרסות והאלות, היד החזקה והזרוע הנטויה, גדודי השוטרים בשחור, האלונקות והסירנות, הדם שניגר ממאות הפצועים, וכף הכורת מברזל שריסקה לנו את הבית ואת החלום.
ביום העצמאות הראשון שלאחר האירועים האלימים לא הלכנו לתפילה בבית הכנסת של עמונה, בגלל שהרב התעקש על אמירת הלל חגיגית. נשארנו בבית, המשפחה הגיעה ומישהי אמרה בשקט: "אני מרגישה שלקחו לנו חג". רצינו להיות אדישים לחגים הישראלים כמו אתאיסטים ביום כיפור, אבל מה שהרגשנו היה רק זעם.
לקח לנו זמן להחלים. במשך שנתיים לפחות אני וחלק מחברי היינו קמים ויוצאים בהפגנתיות מבית הכנסת בכל פעם שהחזן היה אומר את התפילה לשלום המדינה. הרגשנו שהסיפור של הציונות הדתית קרס ולא יוכל לתקון, שהרב קוק רימה אותנו, שההנהגה הרופסת של מועצת יש"ע מכרה אותנו בנזיד עדשים. העלבון הכי חריף שיכולנו להטיח אז באדם היה 'הוא ממלכתי'.
היום אני יכול לראות שגם בשנים הרעות הבליחה לנו בזווית ההכרה הבנה שהפצעים אינם פצעי מוות. שגם אם נפלה, תוסיף קום בתולת בת ישראל. אבל הכאב היה כאב, ומה שבעיקר פגע בנו לא היה איום קיומי הישרדותי, אלא התחושה שגזלו לנו את החלום. שהזהות שלנו כצעירים שגדלו על הסיפור של הציונות הדתית החלוצית התערערה מאד. עד היום משהו מהחוויה הזו צרוב על העור כמו קעקוע מכוער שאי אפשר להוריד.
**
מי שחווה טראומה יכול לזהות אותה גם כשהיא מופיעה במחנה היריב. העיתון שאין לומר את שמו לדוגמה. בהתחלה התרגשנו מטורים שהשוו את הציונות הדתית לחיזבאללה, מקריאה לחרם על אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מנאציפיקציה שיטתית, קרי השוואה חוזרת ונשנית בין פעולות ההגנה של צה"ל מול הטרור הפלסטיני לבין הפעלת מחנות הריכוז וההשמדה על ידי הנאצים בשואה.
אנחנו אומרים לעצמנו, נו, הם קיצונים. אבל לאט לאט הרעל הזה חודר למיינסטרים. פה תכנית 'ארץ נהדרת' הכוללת תכנים אוטו-אנטישמיים מובהקים; כאן נאום של סגן הרמטכ"ל ש'מזהה תהליכים הרסניים' וטוען שהחברה הישראלית מזכירה לו את אירופה החשוכה של שנות ה-30; שם ציוץ של האלוף במיל' עמירם לוין, לפיו 'צוואת ששת המיליונים בסכנה' בגלל ה'כיבוש'. כולם משקפים מלנכוליה עמוקה המכרסמת בציבור ישראלי לא קטן בכלל. כאב על חלום שנחמס, זהות שמתערערת.
**
הרבה צעקות נשמעות וקל לבטל אותן בקלישאה 'מי שצועק לא בהכרח צודק', אבל מי שצועק ודאי צודק בעיני עצמו. הוא צועק כי הוא חש שלא שומעים אותו כבר הרבה זמן, צועק בשביל לגשר על המרחק. והמכנה המשותף של הצועקים הוא תחושת ערעור הזהות.
זהויות הן מרכיב מרכזי בתפיסה העצמית שלנו, גם האישית וגם הלאומית. לכל אחד מאתנו יש שכבות על שכבות של זהויות, חלקן קשיחות ונצחיות, חלקן ארוכות טווח אך עשויות להשתנות, חלקן זמניות מלכתחילה. אוריאל לדוגמה, הוא גבר ויהודי ומתנחל ומזרחי ועובד הייטק ונשוי ואב לילדים. מיכל היא אישה ויהודיה ותל אביבית ורווקה ועובדת בחינוך אנתרופוסופי וצמחונית. במהלך החיים כל הזהויות הללו מאותגרות ועומדות למבחן.
חישבו על יוסף שעובד חצי יובל במפעל שנסגר בדימונה. הכאב שלו רגע לפני הפרישה איננו מחרדה לעצם ההישרדות הכלכלית דווקא, אלא מהפגיעה בזהות שלו כראש משפחה, כגבר, כמפרנס שאפשר לסמוך עליו.
גם יעל, שעוברת גירושין לאחר 22 שנות נישואין, חווה טלטלת זהות עצומה. היא מכירה את עצמה כרעיה וכאם, שכל חייה נבנו בתוך תא משפחתי יציב. הסטטוס 'חד הורית' מערער אותה עוד לפני שאלת ההסדרים והמזונות.
הזקן שמאבד את זכרונו, הצעירה שחטפה סרטן, מי שחווה ערעור בזהות מרגיש שהאדמה רועדת לו מתחת לרגליים. שכבר אין לו אחיזה ושליטה ואולי גם לא ברור לו בשביל מה לקום מחר בבוקר. ומכיוון שלא מדובר רק בתאונה חריגה, אלא במשברים שרוב בני האדם פגשו או יפגשו בחיים, התמודדות עם משבר זהות היא תורה שצריך ללמוד.
מי מהזהויות שלנו קשיחה ודורשת הגנה לא מתפשרת, ומי פונקציה של קיבעון ואזור נוחות ויכולה לעמוד למבחן? האם אנחנו זורקים מהידיים את הדבר הלוהט הזה שאי אפשר בכלל להחזיק או מתמודדים וצומחים ממנו?
ומה שנכון לחיים הפרטיים נכון גם לחיים הלאומיים. כל שבט בחברה הישראלית שואל היום את עצמו מיהי המדינה שלי? מה הציפיות שלי ממנה? כיצד אני מגיב כשהיא מתרחקת מהחלום והולכת פייפן? זורק מהגג או פועל לכינון סיפור חדש?
**
משברי זהות עוברים על כל השבטים: הגמוניים לשעבר שהיו אדוני הארץ וכבר לא בשליטה; מתנחלים שאיבדו את מפעל חייהם בהרפתקה מדינית כושלת; אנשי הפריפריה שמרגישים שלא סופרים אותם, לא ביטחונית ולא כלכלית; חילונים שלא יכולים לשאת את המטען המסורתי של החברה; הכול נכון, אבל מה שכואב לכולם יותר מכל דבר אחר זו התחושה ששבטים אחרים הפסיקו להיות מוסריים. ובעומק, שהמוסר שלהם כבר לא מוסכם על כולם.
אם נאסוף את הצעקות, ההאשמות, העלבונות וכתבי הטענות מכל הצדדים – תמיד נמצא טענה מוסרית, בשורה הראשונה או האמצעית או האחרונה. כיהודים וכישראלים "להיות מוסרי" זה לא 'עוד ערך' עבורנו, לא עוד רובד בשכבות הגאולוגיות של הזהויות שלנו. זוהי אבן הראשה וגולת הכותרת, עליה מושתתת גאוותינו הטובה. לנו היהודים יש 'שריטה' למוסר. עבור הימין, המוסר היהודי הוא מה שמבדילנו מן העמים. עבור השמאל הוא מה שמבדילנו מן הנאצים.
אלה חשים שהאחרים מתכחשים לזהות היהודית ההיסטורית ולברית האלוהית עם העם והארץ, אלה חשים שהאחרים מקדמים תרבות פשיסטית המובילה אותנו לאפרטהייד. אנו שופטים את הזולת על פי הציפיות וההנחות של השבט שלנו בלבד.
**
כקצה חוט לארגון מחודש של המחשבות והתפיסות, אני רוצה להציע את משנתו של ג'ונתן הייט, הוגה יהודי שטוען טענה מרתקת על הבדל בין הימין לשמאל מסביב לשאלת המוסר.
בניגוד לפילוסופים של המוסר שהתיימרו להציע נוסחאות מתמטיות הקובעות מה מוסרי ומה לא, הייט טוען שהמוסר הוא אינטואיטיבי, מגיע אלינו מהבטן. ושיש שישה 'טעמים' שונים של מוסר שפעילים אצלנו במינון זה או אחר:
כשאדם רואה אי צדק הוא שואף להגביר הגינות.
מול דיכוי הוא חותר לחירות.
מול סבל הוא מפעיל חמלה.
מול בגידה הוא מחזק נאמנות.
באירוע של מרד הוא יבסס סמכות.
ומול הטומאה הוא יעצים את הקדושה.
כאן אנחנו מגיעים לטענה המרכזית שלו: אצל אנשים שגדלו בתרבות של שמאל-פרוגרסיבי פעילים רק שני או שלושת הטעמים הראשונים: הם נזעקים מול אי-צדק או דיכוי, ובמקרים מסוימים גם אל מול סבל. נאמנות וסמכות לא נתפסים בעיניהם כערך, ובוודאי שלא קדושה. למה? כי בתרבות המקדשת אינדיבידואליזם אין משמעות לערכים שנועדו להגן על הקבוצה.
בתרבויות שמרניות לעומת זאת, המשפחה, הקהילה, והאומה הם ערכים מוסריים מקודשים ולא רק הסדרים פונקציונליים, ולכן כל ששת הטעמים פעילים אצלן והן יבקשו לאזן ביניהם בצורה אחרת.
כך למשל בפרשת קדושים, אותו פסוק כולל גם את 'איש אמו ואביו תיראו' וגם את ו'את שבתותי תשמורו'. ההבחנה בין ציווי דתי לציווי מוסרי היא תוצר של תהליך החילון שיצר הפרדה מלאכותית, בעוד הדת עצמה מתכחשת לחלוקה הזו. נביאי ישראל זעקו על הפגם המוסרי שבחילול השבת, בעצמה לא פחותה ממה שזעקו על עיוות דין ליתומים ולאלמנות.
האתגר המוסרי מתחיל כאשר אנחנו נדרשים להכריע בין ערכים מתנגשים, לקבוע משקל יחסי ולקבל החלטות. העובדה שהימין מגיע למסקנות שונות מהשמאל איננה בגלל שהוא מוסרי פחות ממנו, אלא מפני שהטעמים המוסריים שונים וכך גם הגורמים הנכנסים למשוואה. אצל הימין ערכים כמו 'ארץ ישראל' ו'עניי עירך קודמים' הן תביעות מוסריות לא פחות ממה שזכויות אדם עבור השמאל.
הייט מבקש לשחרר את הליברלים החילונים מהעיוורון שלהם למוסר שמרני שהם לא מכירים, אבל התיאוריה שלו חשובה גם לאנשי ימין, מכיוון שהיא מצביעה גם על האפשרות למצוא מכנה משותף. זכויות אדם אינדיבידואליות קיימות בימין, גם אם משקלן שונה. בקשת זהות קיימת בשמאל, גם אם משקלה שונה. במקום לפסול זה את המוסר של זה צריך להתחיל לדבר על זה.
בשביל שיותרו השבטים לבוא זה בזה, אנחנו צריכים הזדמנויות לצאת מזירת הפייסבוק ומדמנת הטוויטר, להתחיל לשאול שאלות ולברר בירורים. מעבר להפריה הדדית, אם כל שבט יתחיל להכיר את הערכים העמוקים שמניעים את זולתו, יש סיכוי שיתחיל להיות מודע גם לכוחות שפועלים או שחסרים אצלו. שאלת 'מה מוסרי בעיניך' חיונית מאין כמותה כדי לשקם את הסולידריות שהולכת וחומקת לנו מבין האצבעות.
חג עצמאות שמח.
