מקס שטיינברג נולד בלוס אנג'לס לפני 30 שנה. הייתה לו ילדות אמריקנית רגילה. הוא אהב מאוד פוטבול וראה את עצמו מפתח קריירה ספורטיבית. כשהיה בן 18, ביקור בישראל במסגרת פרויקט תגלית יחד עם שני אחיו, פייג' וג'ייק שינה את חייו. כשסייר בהר הרצל ופסע בין הקברים וסיפורי הגבורה, הוא נתקל בקברו של החייל הבודד מייקל לוין ז"ל. שם הוא הבין שמצא את ייעודו האמיתי. מקס עזב את הכול, עלה לבד לישראל וביקש להתגייס לצה"ל ולהגן על ישראל לצד חבריו הישראלים שהצטרפו לקבוצתו.
בהתחלה הצבא סירב לגייס אותו, אך מקס התעקש. הוא הצהיר שהוא מוכן לשבת בכלא, או לעזוב את המדינה. מישהו שם התעשת ומקס גויס לגדוד 13 המהולל של חטיבת גולני. הוריו, אווי וסטיוארט, שנשארו מאחור, כמובן דאגו מאוד אך גם היו גאים בבנם שהחליט להגן על מדינת ישראל.
לקהילה היהודית יש כינוי ישן לארה"ב: "דער גולדענע מדינע", המדינה המוזהבת. במשך עשורים רבים היא שמשה מקלט בטוח ליהודים מכל העולם, שחיו ושגשגו בה בשלום וביטחון. ישראל, פעמים רבות, נתפסה כמקום מסוכן יחסית בעיני יהודים רבים. האירועים של החודשים האחרונים מאיימים לשנות את המשוואה.
שתי התקפות רצחניות – בבתי הכנסת בפיטסבורג ובסן דייגו – הוכיחו פעם נוספת את אחדות הגורל של העם היהודי, בישראל ובתפוצות. אנשים אחים אנחנו בדמנו ולמרבה הצער לפעמים גם בגורלנו. לא רק בארה"ב, ברחבי העולם נרשמת עלייה בתקריות האנטישמיות. כבר אין מקום שנתפס כבטוח לחלוטין.
את האחדות הזו יש לשמר ולטפח בכל מאודנו. היא המשאב החשוב ביותר של העם היהודי וגם של מדינת ישראל. הקהילות היהודיות בתפוצות מובילות מדיניות של תמיכה כמעט מוחלטת בישראל: תמיכה פוליטית שמתבטאת באמצעות הפדרציות היהודיות וארגונים רבים אחרים ובראשם איפא"ק שבו פעילים יהודים רבים, תמיכה כלכלית המתבטאת בתרומות בהיקפים עצומים ובהשקעות של מיליארדים בחברות ישראליות, ולעתים אף תמיכה פיזית, כשאלפי חיילים בודדים עולים נלחמים כתף אל כתף עם אחיהם הצברים. מאז קום אלפי חיילים בודדים נתנו את חייהם כדי שנוכל לחיות כאן במדינה יהודית גאה ועצמאית.
מעל לכל מדובר בבני משפחתנו שמתוקף הנסיבות הוריהם התיישבו במקום אחר וכיום רואים את עצמם כבני משפחתנו וכשותפים לערכינו. חיזוק האחדות היא המשימה שאנחנו, בתגלית, רואים לנגד עינינו. באמצעות המפגש הבלתי אמצעי בין עשרות אלפי צעירים מישראל ומהעולם מדי שנה, אנחנו מבטיחים את המשך המחויבות והתמיכה של התפוצות במדינה לשנים ארוכות. לרוב מדובר בסיפור של הצלחה מסחררת. לעתים ההצלחה הזו עולה במחיר יקר.
מקס נלחם בעזה במסגרת מבצע "צוק איתן". הוא נפצע, פונה והתעקש לשוב ללחימה לצד חבריו. ביום כ"ב בתמוז תשע"ד, 20.7.2014, נפל מקס בקרב העקוב מדם בשג'עיה. איתו נפלו סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון דניאל פומרנץ, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל שון מונדשיין. הוא היה בן 24 בנופלו. 30 אלף ישראלים נענו לקריאה להשתתף בהלווייתו של החייל הבודד, באחד האירועים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי. בלכתו, מקס הדגים את אחדות העם היהודי ואת הגורל המשותף שלו, מעל לכל הקשר פוליטי, דתי או מגדרי – בישראל ובתפוצות. חשוב שניזכר בצורך באחדות זאת בכל יום ויום ולא רק בימי הזיכרון. אחדות זאת היא תנאי הכרחי לקיומנו כאן ובתפוצות. יהי זכרו ברוך.
