"הייתה תקופה כזו, שהאושר בא בזעם / צחקנו מהכול, שרפנו את מה שבא ליד". השורה הזאת, מתוך השיר "ירח" של שלמה ארצי, לא רק שיקפה את שנות נעורינו אלא גם חזרה על עצמה באוזנינו שוב ושוב, כמו מנטרה. כי שילה פשוט הכריח אותנו להקשיב לשיר הזה ולשאר שירי האלבום "ירח" שקנה במיטב כספו. בשנות התשעים לא היו יוטיוב וספוטיפיי, ממש קנינו דיסקים.
זה היה בתקופת התיכון. מחזור אחד בישיבת השומרון. שתי כיתות. ארבעים חבר'ה. מכירים זה את זה ברמות הכי אינטימיות. יורדים לטייל בוואדי קנה, עולים לאכול מלאווח בטחינה אצל גדסי למרות שיש שיעור מתמטיקה, אולי אפילו בגלל. שטויות של נערי יישובים חסרי פחד, כי מה כבר יכול לקרות.
הראשון שנפל היה ישי שכטר. הוא הראשון שהתגייס מהמחזור. היה לו דחוף להיות קצין קרבי לפני כולם. אף אחד לא השיג את ישי בשום דבר שרצה אף פעם, וגם הפעם הוא ניצח. שלוש שנים לאחר גיוסו לנח"ל, ביוני 1996, הוא נהרג בקרב בלבנון. כולנו שירתנו אז במקביל וקיבלנו טלפונים לחמ"ל עם בשורת האיוב, שהטיסה אותנו ללבוש מדי א' ולנסוע להלוויה.
מהר מאוד התברר שנצטרך להתחיל להתרגל. כמה חודשים בלבד לאחר מכן נהרג אורי ביטון, גם הוא בקרב בלבנון. גם הוא נחלאווי. אורי – ששינה את שמו אחרי הלימודים, אבל אנחנו עוד הכרנו אותו כאורן – היה האיש הכי מצחיק שהכרתי אי פעם. מכיוון שלא ממש היה כדאי להיכנס לטווח האש המילולית השנונה שלו, כולם פשוט היו חברים שלו. זה היה משתלם במיוחד. וכך, בינואר 1997 התייצבנו שוב כולנו במעין שידור חוזר מטורף ולא הגיוני של לוויה נוספת לחבר מהכיתה. שוב כומתות ירוקות בהירות בוכות, שוב ירי כבוד, שוב אמא ואבא שבורים ליד קבר טרי.
אחרי ההלוויה של אורי, רגע לפני החזרה איש־איש לבסיסו, התאספנו בבית של שילה. אני זוכר ששאלתי אותו מה עם הדיסק "ירח" – בשביל הצחוקים, בכל זאת יצאו מאז עוד כמה דיסקים – אבל הוא פשוט ניגש לעמוד הדיסקים ושם אותו ברקע. "חסר תקנה שכמותך", אמרתי לו עם צ'פחה ידידותית על הגב, ונפרדנו. חודש לאחר מכן נהרג שילה לוי באסון המסוקים.
שבע שנים אחר כך נוסף שם רביעי לסטטיסטיקת השכול הלא תיאמן של הכיתה שלנו. רועי ארבל, שמאז הספיק להתחתן, נהרג בפיגוע סמוך ליישובו, טלמון. זה קרה חודש בלבד אחרי שנולדה לו שלישייה.
ארבעים חבר'ה. ארבעה הרוגים.
כולנו היינו קצת חמוצים השבוע. בכלל לא משנה אם אתם ימין או שמאל, סוף סבב הלחימה מול חמאס הותיר אתכם לא מרוצים ועם תחושת אכזבה. אפשר להבין את זה. התחושה שארגון טרור רצחני הוא ששולט בגובה הלהבות, מוריד אותנו על הברכיים וסוחט פשוטו כמשמעו את אחת המדינות החזקות ביותר בעולם מבחינה צבאית – זו מציאות שקשה להתמודד איתה ולהסכים לה. שאלת 15 מיליון הדולר היא כמובן מה עושים.
אדם שאני מעריך כתב השבוע בפייסבוק כי להערכתו מחיר הניצחון על חמאס הוא מלחמה שבה ייהרגו כ־500־700 ישראלים וכ־40־60 אלף עזתים. ועוד כתב: "אני מוכן לשלם את המחיר הזה. וכן – אם יהיה דבר כזה אני מוכן לצעוד בראש הטור".
השנים החולפות מאז נהרגו חבריי מהכיתה ודאי ניכרות באופי הזיכרון שלהם אצלי. טרדות החיים כבר לא מאפשרות להגיע לכל אזכרה, הקשר עם המשפחות נחלש ולפעמים התזכורות העיקריות לקיומם מגולמות בימי הזיכרון וסביבם. אבל מאז נולדו לי ילדים, ופתאום שמתי לב שאני חושב עליהם יותר. על ישי, על אורי, על שילה ועל רועי. המחשבה שמשהו רע עלול לקרות לילדיי מחזירה אותי כמכת ברק לשעות הארורות ההן של הלוויות, כאשר הורים צעירים טומנים את בנם האהוב, זה שהבטיחו לעשות הכול כדי שלא יאונה לו כל רע, עומדים הלומים וקרועים אל מול קבר פתוח. אין טרגדיה אנושית נוראה יותר מהורים הקוברים את בנם. ואולי בגלל זה גם אני יצאתי קצת חמוץ מהשבוע הזה, אבל רק קצת. ואולי בגלל זה הצטמררתי ממחיר של 500־700 הרוגים. גם ארבעה זה יותר מדי.
ברור שצריך לנצח את חמאס, וכנראה בסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא לעשות זאת. ארבעת ההרוגים שלנו השבוע הם מחיר נורא, ואסור שמותם יעבור סתם כך. ולמרות כל זה, בזכות החלטתו של ראש הממשלה נתניהו השבוע לא להיכנס למערכה כוללת עם החמאס, יש קרוב לוודאי כמה וכמה אמהות ואבות שנחסכה מהם השבוע הטרגדיה הגדולה ביותר בחייהם. הם יעשו ביום העצמאות מנגל עם הילד החייל שלהם, שאולי לא היה בחיים אם הייתה מתקבלת החלטה אחרת.
כן, אני יודע שזה נשמע קצת פציפיסטי. אז לא. זה לא מגיע מהכיוון ההוא. אין לי אשליות בקשר לארגוני הטרור בעזה. אבל כל עוד אפשר למנוע טרגדיות כמו אלה שאני זוכר מימי נעוריי, מבחינתי הדבר עדיף, למרות החמיצות.
כי אני זוכר. ואיך אמר שלמה ארצי בשיר "ירח": "כשאתה שוכח – כן, כן – אתה מסכן". אני זוכר את ישי. אני זוכר את אורי. אני זוכר את שילה. אני זוכר את רועי. ואני רואה את ילדיי, ובהם משתקפים דמויותיהם. ואני רואה חיילים הולכים ברחוב, ואני יודע שיש לכל אחד מהם זוג הורים בבית שרק רוצה לעבור עוד יום אחד בשלום. והשבוע ניתנו כמה ימים כאלה לכמה הורים. זה לא מעט. לא מעט בכלל.
