"הנכבה" היא בלוף

בכל שנה, לקראת יום העצמאות, עולה מחדש על סדר היום במגזר הערבי האוקסימורון הסמלי־פוליטי "העצמאות שלכם היא הנכבה שלנו". הוא מתורגם לעצרות מחאה המוניות, השואפות להעמיק את המתח בין מדינת ישראל לאזרחיה הערבים. הנוסחה הגיונית, לכאורה, וגם מי שחש לא בנוח איתה בצד הערבי יסכים איתה בשתיקה.

מדי שנה אני נכשל במאמץ להבין את השימוש שמתירה המדינה במונח "נכבה" לציון ההתנגדות ל"תקומה". ההנגדה בין עצמאותה של ישראל ל"אסונם" של הערבים נועד לעורר תחושת אי־נוחות, אשמה קולקטיבית וקעקוע הלגיטימציה של קיומה של ישראל. נראה לי ש־71 שנה לאחר הקמת המדינה וחיינו המשותפים כאן, הגיעה העת שהציבור הערבי והציבור היהודי יתבוננו במונח "נכבה" בביקורתיות, כדי להבין את השלכותיו על יחסי הגומלין בינינו, ועל העתיד שאנו רוצים לראות כאן.

"חוק הנכבה", או "חוק יום העצמאות" כפי שהוא נקרא בגרסה שהגיש ח"כ אלכס מילר ב־2009, קבע עונש מאסר על מי שיציין את יום העצמאות כיום אבל. על אף תמיכת הממשלה בגרסה הזאת של החוק, לחץ ציבורי הוביל לריכוכו דרך ביטול הסעיף הפלילי והמרת הענישה בשלילת מימון ציבורי ממוסדות שיציינו את "יום הנכבה". השיח הציבורי שליווה את ניסוח הצעת החוק נועד לייצר שעשועים תקשורתיים זולים, בניצוחם של כמה ממנהיגי הציבור הערבי והציבור היהודי, שפעלו בשירות הביקורת הלעוסה כלפי החוק.

לצורך הבנת התנגדותי לשימוש במושג "הנכבה", אבקש להעמיד את הקורא על המשמעות המילולית של המילה, שפירושה "אסון כבד". הפעולה המעשית הלוגית המתבקשת, בתרבות הערבית ובכל תרבות הגונה אחרת, מן ההקבלה בין שני המושגים היא אחת: הפסקת האסון, מיגורו או לחימה בעצם קיומו. היינו, לעשות הכול כדי להפסיק את קיומה של מדינת ישראל.

הבעיה בלוגיקה המעוותת הזאת מקבלת משנה תוקף בשימוש במונח מול תלמידים מתבגרים הנמצאים בראשית תהליכי גיבוש עולם הערכים האזרחיים שלהם, ומסד התודעה הפוליטית שלהם במדינת ישראל. יצירת משוואה המזהה את עצמאות ישראל כ"נכבה" מזמינה את המתבגר הערבי להפסיק את האסון ולהתגייס לחבל בכל סיכוי לבניית תודעה מדינית נאמנה לריבון, והנה לכם דור נוסף של אזרחים בוגרים מנוכרים למדינה, כתוצאה מכפייה ולא מבחירה מודעת; דור עיוור להזדמנויות שמציעה המדינה שלנו, למרות היותה יהודית ודמוקרטית – ואולי דווקא בגלל היותה כן.

הפקעת חופש הבחירה של ציבור שלם בדרך ההשתלבות והחיים המשותפים, על ידי ההנהגה הערבית לדורותיה, היא ה"נכבה" האמיתית המכה בציבור הערבי. כי אכן, המוסר היהודי הוא שמגן על הציבור הערבי כפי שאף מדינה במרחב המזרח התיכון לא הגנה עלינו עד היום. כל אזרח ערבי במדינת ישראל יודע בליבו את הסוד הזה, שהוא המקור לחיינו הבטוחים בארצנו הקטנה, שיכולה להיות גם מופלאה. בטוחני שכל הצדקנים והמתחסדים המשווקים את המושג "נכבה" יסכימו כי באותה מידה ראוי לשווק את הזדקקותו של המגזר הערבי לשירותי הרווחה והסעד כסממנים ותוצרים של ה"נכבה", וכך גם את המשטר הדמוקרטי שבו אנו מנהלים חיים חופשיים.

אני מבקש לחתום את המאמר במסר שנועד להביע את הערכתי ואת אהבתי למדינה שלי: אני ערבי ופלסטיני שאוהב את קבוצת ההשתייכות שלי ומחויב לה בכל רמ"ח אבריי. אני מזדהה עם הסבל של בני עמי הפלסטינים, ומעוניין בפתרון לסכסוך. "הנכבה" האמיתית של בני עמי החלה עם מצעד האיוולת בדמות הסירוב להצעת החלוקה ערב התקומה, אשר לו התקבלה לא היה פליט פלסטיני אחד בעולם. ואולם, כל טענה לדמיון בין "אסונו" של העם הפלסטיני או של כל עם אחר ובין השואה שבאה על העם היהודי היא  הזויה. שום אסון אינו עומד בקנה מידה שיעמוד במפתנה של שואת העם היהודי, ובאותה מידה שום תקומה איננה משתווה אליה. אין לי ספק כי לא הדמוקרטיה לבדה היא שאפשרה את נס התקומה, אלא הרוח היהודית בת אלפי השנים.

לכן מסקנתי היא שעל המדינה לאסור בחוק את השימוש במונח המרושע "נכבה", לא מתוך זלזול בתחושות העקורים שהתגלגלו למחנות הפליטים באשמת מנהיגיהם, אלא ההפך: מתוך רצון כן לסייע להם, לשקם את חייהם אחרי האירועים שזכו לכינוי "נכבה", באמצעות יצירת יחס אחר כלפי התקומה. אם יהיו יהודים שיטענו לפגיעה בדמוקרטיה, הציעו והנכיחו נא חלופה חינוכית מעודדת, בשותפות עם כוחות חיוביים בחברה הערבית, שיח חלופי ל"נכבה", המאפשר היכרות מחודשת עם היהדות והציונות, ומחבק אותנו כבני מיעוט חפצי חיים כמוכם.

עו"ד איימן אבורייא הוא מייסד מפלגת הבית הערבי