הצימוד בין יום הזיכרון ליום העצמאות הוא אחד הסמלים הבולטים של הזהות הישראלית. הצימוד הזה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לישראלים רבים, במיוחד לבני המשפחות השכולות וחברי הנופלים, שמתקשים לעבור באחת מן האבל הלאומי הכבד ביותר לשמחה הגדולה ביותר.
הצימוד הזה מהדהד את המסורת היהודית, שבה תענית אסתר קודמת לפורים ותענית הבכורות קודמת לפסח. המסורת בת אלפי השנים, יודעת היטב שכמו בכל לידה, הדרך לגאולה דורשת מאמץ, ויש לה מחיר.
אבל לצימוד הזה יש גם משמעות תרבותית סמלית, שמעבר לקשר בין שני הימים עצמם. הוא מסמל את העובדה שהחברה הישראלית, על אף היותה למודת מלחמות וצער, היא גם חברה חופשית ושמחה. חברה שאיננה ששה למלחמה, עם סכין בין השיניים, אלא יוצאת אליה בדממה מתוחה. חברה שגם לוחמיה אוהבים יותר לבלות עם החברים, ואחר כך עם האישה והילדים, הרבה יותר משהם רוצים להילחם ולכבוש שטחים חדשים.
זה התחיל כנראה בשל העובדה שרוב הכוח הלוחם של היישוב היהודי בטרם מדינה נשען על בני תנועות הנוער וההתיישבות העובדת, שיצאו לקרב מתוך הווי העבודה במשק, כולל הקומזיצים. נמשך בהחלטה החשובה שצה"ל לא ייבנה כצבא מקצועי אלא כצבא עממי, שעיקר כוחותיו הם חיילי סדיר ומילואים, שבאים מן האזרחות ואליה הם שבים.
מתוך כך הפכה דמות הלוחם הישראלי לזו שמתוארת באופן נפלא בשיר "מה אברך": הילד עם החיוך שכמוהו כאור, והעיניים התופסות כל פרח וחי וציפור, הנער שיש לו רגליים לרקוד עד אינסוף ונפש לזכור בה את כל הלחנים, הוא גם העלם הלומד את עוצמת הפלדה, את מסע הדרכים ומקצב הפקודה. ספרטה ואתונה, עיר המלחמה ועיר שמחת החיים, איכשהו התמזגו להן יחד בדמות הלוחם הישראלי, ובעצם בדמותה של החברה כולה.
אבל רוחות רעות מאיימות כעת על הצירוף הייחודי הזה בשני צדדיו, הצבאי והאזרחי. מצד אחד עולה יותר מדי פעמים הדרישה להפוך את צה"ל לצבא מקצועי, שיישען על אנשים שזו משימת חייהם, והם יתוגמלו בהתאם. הצבא יהיה מיומן יותר למשימותיו, אולי, אבל המחיר הכולל לחברה הישראלית יהיה בלתי נסבל: כמו בצבא המקצועי האמריקני, הלוחמים, במיוחד הקרביים, יגויסו מקרב השכבות החלשות ביותר, מקרב מי שיהיו מוכנים לסכן את חייהם למען התגמול החומרי. החברה הרחבה לא תתעניין במיוחד במה שקורה בצבא, כי הוא יהיה נחלת שכבות מצומצמות ומוגדרות, ובוודאי אסונם של הנופלים ובני משפחותיהם יפסיק להיות עניין לאבל לאומי.
מהצד האזרחי התהליכים אפילו חמורים יותר: העלייה החמורה בהיקף השחיתות הביאה לכך שיותר מדי פוליטיקאים ואנשי ציבור בכירים הגיעו לבית המשפט, ובעקבות זאת לכלא. אבל במקום להילחם בשחיתות, המערכת הפוליטית מבקשת להציל את בכיר בניה מעצם ההעמדה לדין במחיר פגיעה אנושה בלוחמים בשחיתות. לא מדובר רק באיש נתניהו. חסינות לנתניהו תגרור בהכרח חסינות לכל הפוליטיקאים שעניינם נידון כרגע, וגם בעתיד יהיה קשה לעמוד מול איש ציבור החשוד בשחיתות, שיטען: לנתניהו, דרעי, ליצמן ואחרים הענקתם חסינות, ולי לא מגיע?
ההצעות העולות כרגע מאיימות לפגוע גם במעמדם של כל גורמי הבקרה: מבקר המדינה יוגבל באפשרותו להתייחס לפגיעה בנורמות הציבוריות הראויות בזמן אמת, וגם באפשרותו לתבוע את יישום המלצותיו. היועצים המשפטיים יצטרכו לפעול כמו סנגורים פליליים: להסביר ללקוח איך יוכל לנצל את החוק לטובתו, במקום לדאוג שהחוק יישמר.
גם אני שייך לאלה החושבים שבעשורים האחרונים סבלה החברה הישראלית מעודף משפטיזציה. אבל הדרך לתקן אותה אינה עוברת דרך הרס כל מערכות המשפט והבקרה, אלא בתיקון נקודתי של הבעיות. דרכן של דמוקרטיות נופלות היא שבתחילה נפגעים הגורמים שרבים אוהבים לשנוא, אבל אחר כך נפגעים כלל האזרחים, ואת מפולת הדומינו הזה יהיה קשה לעצור. בלי מערכות בקרה ואכיפה מתפקדות, ובלי שוויון בפני החוק, ישראל של ימי העצמאות הבאים תהיה חברה הרבה פחות חופשית והרבה יותר עצובה, ובסופו של דבר גם כזו שבניה ירצו הרבה פחות להילחם למענה.
