עשרים שנה למדתי מוזיקה ועסקתי בה. הרגשתי שזה הצינור שלי להבעת הרגש המזוקק ביותר, הטהור ביותר, וכשאעשה את זה אגיע ללב של אחרים. כדי שזה יקרה אני צריכה לכתוב מדויק, בלי לחשוב על מה ימכור יותר או מה ימצא חן יותר, בלי לנסות לקלוע לטעמו של הקהל. רק ככה אגע באמת.
הסבב האחרון בלחימה מול הטרור מעזה היה חרפה. פשוט חרפה. דם הגוף ודם הנפש היהודי שנשפך היה לשווא; בסך הכול קנה נתניהו שקט מוגבל בזמן. הזלזול בתושבי הדרום, ובעיקר באלו שאיבדו את חייהם בסבב הזה, הופך את הקיום כאן לרנדומלי ומדכא. אנחנו על הברכיים, מתחננים לשקט. רק תנו לנו שקט. נשלם, נפתח את המעברים, נצווה על מכליות סולר לנסוע לרצועה תחת אש, העיקר: תנו לנו שקט.
אבל אם כך, אם ממילא ניתן לטרוריסטים הכול למען שבועיים־שלושה של שקט, למה לא נתנו להם את מה שרצו לפני שנרצחו ארבעה ישראלים? מה השגנו בסבב הזה? עמדה טובה יותר במו"מ? לא הייתי בחדר בקהיר שהמ"ומ התנהל בו, אבל אני בטוחה שאם נציג הג'יהאד האסלמי היה מבקש עיסוי רגליים ללא תנאים מוקדמים כחלק מחבילת הסיוע ההומניטרי – הוא היה מקבל אחד מפנק במיוחד. מה טוב בצבא גדול וחזק כל כך, אם המנהיג שלו מוריד את הראש ואומר: יש לנו יום הזיכרון ויום העצמאות. יש לנו אירוויזיון. ניתן הכול כדי שלא תירו עלינו.
מתברר שכרגיל, העם חזק ממנהיגיו. העם בריא יותר, נאמן יותר לאמת. הוא תאב חיים יותר וחכם יותר. תשאלו את האיש ברחוב, ולא משנה באיזה אזור בארץ, אם היה מוכן לוותר על חגיגות יום העצמאות בשביל עצמאות מהפחד מהסבב הבא. אין לי ספק שהתשובה תהיה חד־משמעית וגורפת. יותר מזה: תשאלו אותו אם היה מוכן שהמלחמה תתנהל בזמן האירוויזיון, תוך סיכון שיבוטל. העם יגיד: אם אחרי המלחמה הזאת תשקוט הארץ ארבעים שנה – שיבוטלו כל האירוויזיונים בעולם, ובלבד לא לראות עוד תמונה אחת של ילדה בוכייה על הרצפה עם ידיים על הראש.
מה גם שצפי התיירים נמוך בהרבה מההערכות הראשוניות. אם בתחילה ציפתה תל־אביב ל־15 אלף תיירים, היום מדברים כבר על חמשת אלפים בלבד, לא הרבה יותר מהרגיל. לא ברור ממה אנחנו מפחדים כל כך.
האירוויזיון הוא מלכות השקר. הוא הקליפות של המוזיקה. הוא נשמע כמו מוזיקה, אבל אין בו גרם של רגש אמיתי, הוא הפופ המתקתק ביותר, המזויף ביותר. הוא הצגה. מדי פעם יש הבלחות של אמת, אך הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. התלבושות, הדרמה, בחירת השיר והשפה שבה הוא יושר, כל אלה אומרים: האמת היא בתחתית סולם העדיפויות.
ההתנהלות בגבול עזה היא מלכות השקר. היא זיוף. היא מוזילה את החיים שלנו כאן. לאחר כל סבב כזה מצבנו מורע. זה לא עובד. אנחנו חוזרים על הטעויות האלה כי אנחנו לכאורה במלכוד הפופולריות בעולם: מה יחשבו עלינו? איזו תמונה תופיע בכותרת הראשית במהדורות החדשות? לכן נקיש בגג עד שיהיה ברור שהפלסטינים לא ייפגעו באמת, ובלבד שלא נצבור נקודות רעות בדעת הקהל העולמית. לכן נספוג את הדם ואת הדמעות ונבליג. רק מה? זה לא עובד. ככל שאנחנו מוכנים לשלם יותר בעד שקט רגעי, אנחנו מזמינים רעש חזק יותר בהמשך.
אבל מה אם נפסיק לחיות בשקר? נהיינו מתוחכמים מאוד, "אובר־חוכמים", אבל שלא רוצחים יהודים בארץ ישראל, ושהבלגה על רצח כזה פשוט לא מקובלת – האמת הבסיסית הזאת כבר לא נאמרת. מה אם נחזור לעיקרון הפשוט שאנחנו לא מוכנים להיות בני ערובה, כי נשבענו להיות עם חופשי בארצנו. זוכרים את אנטבה? מה אם נמתח את החזה ונעשה מה שנכון, מה שצודק, ונשים בצד את החישובים המזויפים? מה אם נגיע למו"מ ונגיד: עכשיו אתם מפסיקים את האש. אתמול. בתמורה אנחנו מוכנים לא לכתוש אתכם ולכבוש מחדש את הרצועה, אבל זאת הצעה עם פג תוקף. תחליטו עכשיו.
לא רוצים – בבקשה. העם שלנו חזק דיו כדי לבטל את עצרות יום הזיכרון וטקסי יום העצמאות. לא אכפת לנו אם יהיו משלחות שיבטלו את השתתפותן באירוויזיון. ההפך: נשמח אם האירופים יראו באמת מה קורה פה. אנחנו נגיד שחמאס רוצה להרוס את המסיבה ולירות על התחרות. נגיד את האמת. ואם הם ימשיכו לשדר שקר, אין בכך כלום. הם עושים זאת ממילא.
