במלאת 71 שנים לעצמאותה עומדת מדינת הלאום של עם ישראל מול מתקפה חסרת תקדים, מבית ומחוץ, על הלגיטימיות של עצם קיומה.
האנטישמיות האינטלקטואלית במערב, המבוססת על אידאולוגיה ליברלית פוסט־קולוניאליסטית, הולכת ומתגברת. על תנועת החרם נגד ישראל אין צורך להכביר מילים, אבל גם תנועות פוליטיות ממסדיות כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והלייבור באנגליה נגועות בנגיף האנטישמיות. גם האנטישמיות הישנה והמוכרת מתגברת במערב. אפילו אצלנו, בעיקר בחוגי השמאל הרדיקלי, מתגבר הערעור על לגיטימיות קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי.
בעיקר מטריד הערעור ההולך ומתגבר מבית לא על עצם קיומה של המדינה, אבל בהחלט על חשיבותה, משמעותה וערכה, כמו גם על אופייה הלאומי. השמאל הישראלי תקף בשנה האחרונה את חוק הלאום. הוא עשה זאת אמנם מסיבות פוליטיות, אבל ערער בכך את הסולידריות בין מרכיביה. גם הסירוב החרדי ההיסטורי להכיר ב"מדינה הציונית" חי ובועט, אף שחוגים רחבים בעולם החרדי מתחילים להשלים עם קיומה.
פצעי ההתנתקות, שגרמו לחוגים מסוימים בקרב המתנחלים להרגיש ניכור מהמדינה ולפתח אנטגוניזם למשמעותה וערכה, עדיין לא רופאו. במערכת הבחירות ראינו כיצד קמה מתוך הציבור הזה תנועה פוליטית שחרתה על דגלה את הזלזול במדינה ככזאת. בכלל, "ממלכתיות" הפכה בשנים האחרונות למילה גסה.
לנוכח כל זאת עלינו לחזור על הראשונות, ולהבין את ערכה ומשמעותה של מדינת ישראל. התופעות האמורות הן בין השאר תוצאה של אי בהירות בהגדרת משמעותם של שלושה מושגי יסוד בתחום תורת המדינה: מדינה, משטר וממשלה.
"מדינה" כשלעצמה היא המסגרת. היא קנקן ריק מתוכן, כלי הביטוי של האומה. "משטר", בניגוד לעצם הוויית המדינה, מתייחס לתוכן. המשטר מביא לידי ביטוי את תודעת האומה בדור מסוים, את תפיסות היסוד שלה, את השקפת העולם והתכנים שמעצבים את חיי האומה באותה עת. התודעה הזאת באה לידי ביטוי בעיקר במשפט המדינה, אבל גם במבנה המוסדות שלה, בחוקים ובכל שאר הפרטים המאפיינים את המדינה. המושג השלישי הוא "ממשלה", והוא מתייחס לגוף שמוציא את התוכן של המשטר אל הפועל לפי מדיניות שהוא מגבש. הממשלה היא שמנהלת ומנהיגה את המדינה על בסיס המשטר שלה.
חשוב להבין שהזדהות עם המדינה אינה בהכרח הזדהות עם המשטר שלה. משטרים יכולים להשתנות ולהתחלף במדינה אחת. צרפת עברה תחת משטרים רבים במאות השנים האחרונות, ועדיין נותרה בזהותה. המדינה, הכלי, היא בעלת ערך ומשמעות עקרוניים מעל לשאלת אופיו של המשטר שלה בדור מסוים – ובוודאי מעל לשאלת מדיניות הממשלה שלה בקדנציה מסוימת.
אפשר להתנגד לממשלה ולמדיניותה, ועדיין להישאר נאמן למדינה ולמשטר. משבר האמון שנוצר בעקבות ההתנתקות מחבל עזה, למשל, היה אמור להתייחס בעיקר לממשלה המסוימת שיישמה את המדיניות הזאת, ואולי גם במידה מסוימת לצורת המשטר במדינה, אבל לא למדינה כשלעצמה. אפשר גם להתנגד למשטר, או לפחות לא לדגול בו, ועם זה להישאר נאמן למדינה, בין השאר מתוך הבנה שהוא עתיד להשתנות, ובעיקר מתוך תחושת מחויבות לפעול לשינויו. כך למשל כתב שבתי בן־דב בזמנו: "עלינו להיות נאמנים למדינה, על תנאי שנחולל בה מהפכה". התנגדות למשטר אינה בהכרח התנגדות לעצם ההכרה בערכה של המדינה ובמשמעותה.
הציונות החילונית בכלל ומדינת ישראל בפרט מושתתות על תפיסות עולם מערביות, הזרות לרוח האומה המקורית, שייבאנו לכאן עם שובנו לארצנו. לכן המשטר במדינת ישראל שלנו עדיין אינו ביטוי אותנטי של התודעה הישראלית ההיסטורית המקורית. זו בעיה במשטר, לא במדינה.
יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר אפשר לערער, כאמור, אף שבינתיים אין לאף אחד הצעה מגובשת, אקטואלית ורלוונטית, למשטר יהודי יותר וראוי יותר. אבל כל זה אינו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.
יש כאלה שלא יוכלו להזדהות עם המדינה עד שהכול יהיה מושלם – גם עצם המדינה, גם המשטר, וגם הממשלה. אחרים שמחים על עצם חידוש הממלכתיות הישראלית, על עצם תקומת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, על עצם הנס הגדול הזה. הם יכולים להזדהות עמו ולראות את ערכו בין השאר משום שהם מבינים מה חסר, ומקבלים עליהם גם לשפר ולשכלל את המדינה עד שתגיע למקום שהיא מיועדת להגיע אליו. יהי חלקנו עם האחרונים.
