עם סיום ימי הזיכרון והעצמאות, ולאחר שוך הטקסים והנאומים הממלכתיים, כדאי לשים לב למשמעות חדשה למונח "ממלכתיות", אשר מתגנבת לשיח הציבורי בישראל.
במהלך מערכת הבחירות, ובייחוד משנודעו תוצאותיה, היו שדרשו מן הממשלה העתידית לנהוג ב"ממלכתיות". לרוב עלתה הדרישה ממי שדרכם סלולה לאופוזיציה. אלו מבקשים לדאוג שבעודם מחוץ לממשלה תקודם השקפת עולמם, ולכל הפחות מעוניינים שבנושאים החשובים להם יישמר הסטטוס־קוו, ולא תקודם מדיניות שהם מתנגדים לה. פעם אחר פעם הם מפצירים בחברי הקואליציה שלא לקדם את תפיסת העולם שבשמה נבחרו, והכול בשם ה"ממלכתיות".
"הממלכתיים" מוכנים לאפשר לראש הממשלה ולשרים לנאום, להתראיין ואפילו להחזיק בלשכה ובמכונית שרד, אך מגנים כל ניסיון מצד המנהיגים הנבחרים לתרגם את השקפת עולמם למדיניות מעשית. מבחינתם, נבחרי הציבור בישראל משולים למלכת אנגליה: בעלי חשיבות טקסית, אך חסרי כל משמעות מעשית בניהול חיי המדינה. הממלכתיות כמובן חשובה, אך יש נושאים חשובים ממנה. יש לפעול כדי למנוע את פילוג העם לשבטים ולמגזרים, אולם תפקידם של נבחרי הציבור הוא בראש ובראשונה לקדם את המדיניות בשמה נבחרו, גם כאשר המשימה מורכבת.
דרישת ה"ממלכתיות" אינה נחלתם הבלעדית של שחקני אופוזיציה מתוסכלים. מי ששכללו את השיטה ופועלים כיום ללא הרף כדי למנוע משרי ממשלת ישראל ומראש הממשלה לקדם את מדיניותם הם המשפטנים, ובראשם שופטי בית המשפט העליון. אלו פיתחו בעשורים האחרונים שורה של דוקטרינות מגוונות המשמשות למשטר את שיקול דעתה של הרשות המבצעת, גם כאשר היא פועלת בגבולות סמכותה.
בשבוע שעבר, בדוגמה מקוממת במיוחד, החליטו שופטי העליון כי בשיקול דעתו של שר הביטחון נפל פגם כשנמנע מלהתיר את כניסתם של עשרות פלסטינים ל"טקס אלטרנטיבי" לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שיקול דעת השר, קבעו השופטים, לקה בחסר כי לא העניק "משקל מספק" לרצונותיהם של מארגני הכנס הישראלים. שימו לב – לא נקבע כי החלטת השר ניתנה שלא כחוק, התבססה על שיקולים אסורים או הייתה נגועה בניגוד עניינים. לא ולא. לדעת השופטים, השר פשוט לא מצא את האיזון הנכון בין רצון מארגני הטקס לבין רגשותיהם של משפחות שכולות המתנגדות לקיומו. במילים אחרות, הבעיה היא שהשר הכריע בניגוד לעמדת השופטים.
זו רק דוגמה מקוממת אחת, סימפטום לבעיה חמורה ומקיפה באיזון שבין רשויות השלטון בישראל. פעם טוענים השופטים כי הובא בחשבון "שיקול זר", ופעם כי החלטת גורמי השלטון "אינה סבירה" או פוגעת בחופש הביטוי. כך סוכל, למשל, הניסיון למנוע את כניסתה ארצה של לארה אל־קאסם בשל פעילותה בארגוני BDS.
בעיית המשפטנים ה"ממלכתיים" חורגת מגבולות בית המשפט, והורחבה בידי יועצים משפטיים שזיהו אפקט מצנן הפוגע בחופש הביטוי. הם חייבו את המדינה לתקצב מחזות בדבר "תלאותיהם" של רוצחים פלסטינים בכלא הישראלי. אין תחום ציבורי שאינו שפיט, אף נושא אינו חומק מידיהם של שופטי העליון ועמיתיהם בדרכם אל ההכרעות שסימנו מראש.
בראשית שנות השמונים, כשנראו ניצני מעורבותם המופרזת של משפטני ארצנו בנושאי מדיניות ופוליטיקה, כתב השופט משה לנדוי את הדברים האלה: ״דקלום המלה ׳בלתי־סביר׳ פשוט אינו נותן הצדקה מספקת להתערבות שיפוטית. היושר האינטלקטואלי דורש הסבר נוסף וטוב יותר לשאלה מדוע הפעולה בלתי־סבירה". נראה כי חצי הביקורת של לנדוי המנוח לא חדרו את לשכות השופטים, ומאז המצב רק החמיר. אף שבכל הנוגע להכרעות ערכיות אין לבית המשפט כל עדיפות על פני הציבור ונבחריו, הרחיבו השופטים את היקף ביקורתם על שיקול דעתה של הרשות המבצעת.
35 שנים לאחר שכתב לנדוי את הדברים, נראה כי תקוותיו לריסון עצמי מצד בית המשפט נכזבו. כעת – משאנו עומדים בפני שוקת שבורה – נדרשים שינויים מבניים שישיבו לנבחרי הציבור את יכולתם לקדם את השקפת העולם שבשמה נבחרו, בהתאם לחוק, תוך מתן מקום לביקורת שיפוטית מבוססת, שאינה נסמכת על מושגי שסתום עמומים כאילו היו מילות קסם בעלות השפעה מאגית, שאינה נתלית בכשפי "סבירות" או בלחשי "ממלכתיות".
