"בסוף כולם יוצאים, נלחמים לעזוב" (מתוך סרטו של הבמאי דוד דרעי, "סלאח, פה זה ארץ ישראל")
בשנים האחרונות אנו עדים להאצת תמיכת המדינה בפריפריה. אם מדובר בפיתוח תשתיות, האצת סלילת כבישים ונתיבי תחבורה שיחברו בין המרכז לערים המרוחקות יותר, קווי רכבת חדשים, הסכמי גג, פרויקטים של מחיר למשתכן בערים הדרומיות והצפוניות, הרחבת מעגלי תעסוקה ומקומות עבודה ועוד. מעבר לרצון לאפשר נגישות וחיים נוחים יותר לכל התושבים ברחבי הארץ, נראה שמדינת ישראל בעשורים האחרונים מתחילה להבין משהו אחר, שאולי היא טעתה. שאיפה שהוא שם בדרך, התקבלו החלטות לא סבירות אך יש יאמרו "הכרחיות". אולי, בין העשייה וההכרה באזורים המרוחקים יותר ממרכז הארץ, המדינה פשוט, מנסה לתקן עיוות של שנים. אך ספק, אם יש משהו שיכול.
לפני מספר ימים חברתי מירי אמרה לי שהיא רכשה כרטיסים ל"מסמך מרתק ומטלטל כאחד". מה כבר יכול להיות מרתק בסרט? שאלתי את עצמי, אך כבר בסצנה הראשונה, הבנתי על מה מדובר. דוד דרעי, הבמאי האגדי, שמאחוריו רזומה מרשים של ניסיון מאחורי ולפני המצלמה, יצר ביים והפיק את סרט הקולנוע התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", יחד עם דורון גלעזר ורות יובל. ילדותו בירוחם – "כפר ירוחם" כפי שנקראה בימי קום המדינה – הציקה לו והוא החליט להתחמש במצלמה ולנסות לחקור כיצד ייתכן שמרבית שכניו ומכריו מירוחם, הגיעו מאותה ארץ מוצא, ומדוע אם כן, דווקא הם הגיעו לשם?
הוא ניגש לארכיונים והחל לנבור. הוא לא ידע מה ימצא, ואם ניתן למצוא, שהרי רוב החומרים הללו נחשבים ל"סודיים" ו"סודיים ביותר" בדרגות סיווג שונות. הוא הגיש בקשות ולבסוף הותירו לו את הגישה לחלק מהתיקים. את מה שגילה, הוא תיעד.
קראו לזה חזון "פיזור האוכלוסין". דרעי פתח תיק תיק והחל לנבור ולבחון מדוע ישנה אוכלוסייה רבה, אז והיום, של יהודי צפון אפריקה, בריכוז גדול בעיירות הפיתוח ואיך ייתכן שאין גיוון מבחינת ארץ מוצא?
בסצנה אחר סצנה, דרעי חושף את ההחלטות הגורליות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות בקום המדינה. מתוך הפרוטוקולים מצטיירת תמונה עגומה, של מדינה צעירה שרוב תושביה, עולים גם כן, התמקמו באופן טבעי באזורי מרכז הארץ ובערים הגדולות. ומה עשתה המדינה בשביל ליישב את שאר החלקים ה"ריקים" במדינה? החלה במבצע גיוס מאסיבי לעידוד העלייה.
בשנות ה-50, החלו בארצות ערב פרעות ומלחמות ויהודים ביקשו להגר ארצה. רובם עלו ללא כלום. שליחי הסוכנות היהודית טסו לאותם המקומות והחלו לקיים מו"מ לעליית היהודים ארצה בתיווכה של הסוכנות. דרעי מתאר שלב אחר שלב, את יישום חזון פיזור האוכלוסין. מדינת ישראל החליטה ליישב באותם מקומות מבודדים ולא מיושבים את עולי יהודי רומניה, ובהדרגה גם (ובעיקר) את יהודי צפון אפריקה, עולים ממרוקו, תוניס ועוד.
הפרוטוקולים שחשף דרעי בעטו לי בבטן. בישיבות הסגורות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית הצטיירה תמונה מזוויעה למדי. יהודי צפון אפריקה, ובעיקר עולי מרוקו, תוארו שחור על גבי לבן, כ"אוכלוסייה בעלת רמה חברתית פחותה"; הרצון להעלות יהודים ממוצא זה תואר "לא בחירה יש כאן אלא ברירה אומללה"; "החומר האנושי הזה הוא פרימיטיבי מאוד", וראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, צוטט כאומר: "זה נכון יש אפליה אבל היא אפליה מוכרחת".
המדינה החלה להבין את הפוטנציאל הגלום בשטחים המרוחקים יותר, ובשם הרעיון הציוני "הכריחה" את עולי מרוקו להתגורר במקומות שהיא ניווטה אותם לשם. בכוונה תחילה ובחשיבה משותפת עם בכירי המהנדסים, האדריכלים, המתכננים ושאר בעלי המקצוע, המדינה הקימה "עיירות פיתוח" שישמשו "בסיס" ומרכז באזורים שונים וריכזה שם את אותה אוכלוסייה מאותה ארץ מוצא, מה שהשפיע על עתידם של העולים וצאצאיהם, ולמעשה היא זו שחרצה את גורלם. התיאורים שעלו מפי המרואיינים של דרעי, שהמחישו את המציאות התלותית בה היו נתונים העולים, היו מרתיחים.
אמרו "יש הכרח ליישב", ועם הרעיון הציוני הרי קשה להתווכח, אך דרעי מתאר כיצד באותן השנים הייתה עלייה נוספת של יהודי אירופה, שלמדינה, פשוט, לא היה נעים ממש ליישב באותן עיירות פיתוח. "הם לא רגילים לפחונים האלה במעברות, ובוודאי ירצו לחזור לארץ המוצא". האומנם?
גם אני גדלתי על סיפורי המעברות, ולמרות שסבי וסבתי לא מוקמו בעיירות הפיתוח, אני זוכרת את תחושת הקור שהרגשתי כששמעתי על החורף במגוריהם. על הבגדים שלא היו, על ההליכה הארוכה רק כדי להביא מים, על בתי הפחונים העלובים, על הצפיפות, על הקושי של אנשים שפעם היו "עשירים גדולים במרוקו" ולאחר שעלו ארצה נותרו ללא כלום.
סבי וסבתי לא היו פרימיטיביים. רמתם החברתית הייתה מצוינת. סבי היה איש עבודה ואיש ספר, וסבתי לא הייתה חשוכה. וברגע אחד, הצפייה בעדויות ובמסמכים, באותו חזון שבמשך שנים על גבי שנים שרטט את עתידם, מקומם החברתי, משפטי, תעסוקתי, ישראלי, נתן לי טלטול רציני. מכאיב. כואב כמו בוקס בבטן.
אנחנו כל הזמן מדברים על פערים עדתיים בחינוך, בתרבות, בספורט, בהשכלה ובתחומים נוספים בישראל אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו כיצד הפערים האלה נולדו. למה ילד מזרחי בפריפריה (לא רק הדמוגרפית אלא החברתית) לא מקבל את אותן הזדמנויות וכלים שמקבל ילד אשכנזי ממרכז הארץ?
אולי כעת, הרבה בזכותו של הבמאי דרעי, אפשר להבין מדוע וכיצד המדינה מבלי משים הזניחה חלק גדול מאזרחיה, בשם ציונות וההתיישבות, וכיום נאלצת לכפר על העוול העצום. אשמים? רובם כבר לא איתנו. אבל מה שבטוח את העיוות הגדול, ייקח זמן רב לתקן. אם בכלל.
