אם זה היה תלוי בקיצונים משמאל, האירוויזיון לא היה מתקיים השבוע בתל-אביב. כי הוא מנרמל את הכיבוש, כי איך אפשר לחגוג כשארבעים קילומטר ממך יש אנשים שכלואים במצור, כי זה נותן לישראלים תחושה שהכול בסדר למרות שהכול ממש לא בסדר, כי בלי חרם תרבותי אמיתי אף פעם לא יהיה כאן שלום. כי איך אפשר לחגוג כך בשבוע שבו חל יום הנכבה ולעשות דווקא לשכנים שלנו, כי גני התערוכה הוקמו על חורבותיו של כפר ערבי שתושביו גורשו ב-1948 (אוקי זה דווקא לא נאמר, אבל תודו שזה לא נשמע מופרך).
אם זה היה תלוי בקיצונים מימין, האירוויזיון לא היה מתקיים השבוע בתל אביב. כי זו תמצית תרבות המערב הקלוקלת, כי אין סיבה לחגוג דווקא בארץ הקודש את אירוע הלהט"ב המרכזי של אירופה, כי היבשת הצבועה והאנטישמית צריכה קודם לעשות חשבון נפש ולהתנצל על כל מה שעשתה לנו, כי שוב אנחנו נכנעים ומודים שבעצם תל אביב היא הבירה שלנו, כי המוזיקה ממש גרועה (אוקי זה דווקא לא נאמר אבל תודו שזה לא טיעון רע).
ומה בסוף? בסוף – לפחות נכון לערב חצי הגמר הראשון – ימין ושמאל התאחדו בפיד הטוויטר והפייסבוק למפגן מאוחד ושמח של פרגון וכיף. כמובן, בדיחות על תלבושות ותסרוקות ובר רפאלי רצו בהמוניהן, אבל מעל לכך זה השתררה אווירה של "וואלה האמת לא ציפינו אבל יצא אחלה".
החיים עצמם, כמו שאומרים אצלנו, לקחו את כל האידאולוגיות הגדולות והפוליטיקה הקטנה וצמצמו אותן לכדי המציאות: אירוע תרבות לא חשוב במיוחד, כיפי במידה וטראשי במהותו, שנותן כמה ימי אסקפיזם לא רע בכלל לישראלים חדורי אידאולוגיה משני הצדדים של המפה הפוליטית. כמה לחנים מופרכים במידה כזו או אחרת שמחוברים למילים מטופשות למדי ומושרים בידי טיפוסים אקסצנטריים שעושים כוראוגרפיה מהגיהינום – זה הכול, לא פחות ולא יותר.
האם נלמד מזה לקח וננסה להיות קצת פחות רציניים לגבי דברים אחרים העומדים לפנינו ושדורשים יותר מכל דבר קצת חוסר רצינות? כנראה שלא. מה שבטוח הוא שעם השיר שבחרנו השנה, בשנה הבאה כבר לא נצטרך לריב בינינו לבין עצמנו לגבי אירוח האירוויזיון. ותודה לך על זה, קובי מרימי.
