אני ממש רוצה לכתוב טור שיעניין את כולם, ייגע בנושאים הלוהטים והכי עכשוויים. יעסוק במה שמעסיק את המגזר, יסקור את התמורות שנכונו לנו, יציג את דעתי על הפרק האחרון של משחקי הכס. אבל… יש לי בת מצווה על הראש. אני חושבת בת מצווה, נושמת בת מצווה, אוכלת בת מצווה – למרות שהייתי אמורה להיות בדיאטה, אבל מה אני אעשה שסטרס מרזה רזות.
כל השנה הזו הייתה אמורה להיות שנת בת מצווש מושקעת, מוסדרת, מלומדת. משנה פמיניסטית צרופה, חוצה ישראל, מים אל ים, בעקבות נשים גדולות, בפסיעות נשים קטנות. בראש אני הרי בונה את עצמי לקראת זה, בפועל – השנה עברה, ובדיוק בעוד חודשיים יש לנו בת מצווה, ועד לרגע זה עוד לא נסגרו הדברים החשובים, המהותיים – ואני מדברת כמובן על המתנות שנחלק בסוף. סתם נו, אני מדברת על התפריט. סתם נו.
שוב אכזבתי את עצמי, שוב לא הספקתי, שוב שבוע עבר ועוד שבוע, ובמקום לעשות משהו, גללתי את הפיד בפייסבוק והסתכלתי על אמהות אחרות, שבסעיף המקצוע במסמכים הן כותבות: מוציאות לאחרות את העיניים. יש כל כך הרבה רעיונות יצירתיים היום, כל כך הרבה אופציות. אנשים עושים עם בני ובנות המצווה דברים משמעותיים, מהותיים. בעקבות השם שלהם, בעקבות שם המשפחה שלהם. ערכים, לאנשים אשכרה יש ערכים. הערך היחיד שאני מרגישה שאני מעניקה לילדיי הוא: לא עכשיו, אני באמצע משהו.
כמה הדברים היו פשוטים פעם, כשלנו היו בת מצוות. האופציה הייתה אולם או אולם פחות. חבילה עוברת או ריקודי עם. שאלה אחת מהותית ריחפה מעל הכול – האם כבר שמו לכלת השמחה גשר או חסכו את זה ממנה ופשוט ביקשו בצילומים לא לחייך. לבנות בכלל לא הייתה דרשה, אכלנו, רקדנו וחתמנו מסביב לתמונה שאיש לא יודע איפה היא עד עצם היום הזה.
קשה לי עם השפע, עם ריבוי האפשרויות ויותר מכול – עם הצורך להיות מקורית. איך תהיי מקורית כשבהקלדה בגוגל של "רעיונות לבת מצווה" את מקבלת כ־420,000 תוצאות, ומיידית מטורגטת לפרסומות עם רעיונות מאוד ייחודיים. כל כך ייחודיים, שרק 420,000 תמונות של אחרים שעשו את זה בדיוק עלו לאתר להמחשה.
בדיוק בעוד חודשיים יש לנו בת מצווה, ולצערי אני כותבת "לנו". אסביר: עד היום כל אירוע בבית נוהל על ידי מוח אחד – שלי. כמובן־כמובן, שיום לפני האירוע עצמו נתתי לעזר כנגדי להרגיש שגם הוא "חלק" ולכן הטלתי עליו לקנות שתייה ולסחוב דברים כבדים, אבל התוכן והמהות היו עליי. הפעם אני לא לבד – יש פה מתבגרת מקסימה ודעתנית, שרוצה להיות… מעורבת (למה את לא יכולה להיות יותר דומה לאבא?). אני רוצה לשמח אותה, אני רוצה לשמח אותי. אני לא רגילה לקבל אישור לכל דבר, וכשאני עוברת את התהליך הזה עם עצמי אני אומרת לעצמי, חכי־חכי לחתונה – לא רק שיש פה חתן או כלה, יש פה עוד משפחה שלמה, עם דעות ורצונות ושעלולים באמת לחשוב שחתונה בשטח (או בשמה היותר נפוץ – אלוהים אדירים, מה עלה בדעתי להגיע לכאן עם עקבים) זה רעיון מוצלח.
אז אנחנו מתקדמים צעד קדימה, שניים אחורה – סקובידו. פתחנו קבוצה רק אני והיא, שמיועדת רק לענייני בת מצווש. אנחנו כותבות משימות, ושמחות מאוד למחוק אותן מהקבוצה. ואני לא יודעת איזה תהליך תכננתי לעבור איתה, אבל לאט־לאט אני מבינה שהיא כל כך דומה לי – במשימתיות, בהחלטיות, ביכולת ההפקה. מי צריך לצאת לטיול, כל מה שהיינו צריכות זה קבוצת וואטסאפ, שמראה לי מה שאני כבר יודעת מזמן. מה שגיליתי בפעם הראשונה ש"הכנסתי אותה למטבח בשישי". מכירים את זה, הרי ילדים תמיד רוצים לעזור, וזה יפה, אבל זה פשוט מתנגש עם העובדה שאני תמיד רוצה לסיים. עוד בעשור הקרוב אם אפשר. אבל יום אחד היא פשוט נכנסה למטבח והתחילה לתקתק לי סירים. בעוד אני מקציפה היא סיימה להעמיד מרק על האש, לא קיטרה בחיתוך הבצל, ובחוכמת בנות בכורות בנתה ביתה אמרה: תראי לי לאיזה צורה לחתוך את הבטטה כדי שלא תתעצבני עליי אחר כך.
אז גם אם לא נעשה אירוע משמעותי, או חווייתי, או מקורי, בתקופה הזאת אני שוב ושוב מגלה שזכיתי בבכורה נדירה, פרטנרית. שביחד אנחנו יכולות הרבה יותר מאשר בנפרד.
