ליל יום העצמאות, חזרתי הביתה מוקדם עם הקטנים. הבנות בוששו לבוא. אחת ורבע, אני מרגישה משהו ויוצאת אל הרחוב, שומעת מהכניסה לבית את הילדה מדברת עם מישהו ברכב. הוא שואל אותה, סליחה, את יודעת איך יוצאים מפה? והיא מתחילה להסביר. אני מרימה את הקול וקוראת לה. מתקדמת אל האוטו ומנסה לראות אם אפשר לעזור. הוא ממשיך לנסוע והיא ואני נכנסות הביתה.
רק אז אני מתחילה להרהר, למה שרכב יעצור ילדה קטנה וישאל אותה איך לנסוע? מי היה ברכב, זה מישהו מקומי? למה הוא לא פשוט שם וייז? חלק ממני מנסה לדון אותו לכף זכות, אולי באמת מישהו ניסה למצוא הכוונה, הרי חלק מהצירים של המושב סגורים והוייז לא יודע.
הבלבול הזה הוא ההתחלה של כל הבעיות. הקו הדק שבו את לא בטוחה אם היה פה משהו לא בסדר או לא. הלב מתחיל לדפוק, ואני עושה לעצמי בוחן מציאות. העירונית החרדתית בודקת עם המושבניק מה הוא חושב. הוא פוסק מיד – צריך להסביר לילדים שלא נכנסים לאוטו של זרים, ככה פשוט. אני מבינה שיכל להיות פה משהו ממש גרוע. שאיזה מזל שמשהו אמר לי לצאת החוצה. נס ממש.
את השיחה הזו אני מנהלת עם כל הילדים, בכל פעם מוסיפה עוד אינפורמציה – השיחה של גיל ארבע לא דומה לשיחה של גילי 10־12. מפרידה את הגדולות מהקטנים ומסבירה שוב. אנחנו לא נכנסים לאוטו של אף אחד. גם אם הם מבקשים, אפילו אם אנחנו מכירים. הגדולות שואלות שאלות פרקטיות, דווקא הקטנים מתחילים לסבך עם שאלות מהותיות.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים, להסביר מה הם יכולים לעשות. אני, הדעתנית, היודעת כול, עם תואר ראשון בפסיכולוגיה למרות שלא עשיתי איתו כלום, מנסה לתמרן בין מידע לבין הפחדה ובסוף אומרת: ככה סבתא שרה גידלה אותי בעיר, וזה מה שאני רוצה ללמד אתכם.
אתמול שמעתי את התשדיר של יעל דן, שהולכת להקדיש שבוע לפגיעות מיניות בילדים, והבנתי שאין סוף לכמות הטקסט והמלל שצריך וחייבים לכתוב על זה. רק לפני שבועיים קיבלתי מכתב ממישהי, שהאחיין שלה מציק לבת שלה. "ההורים שלו כאלו דתיים ומכובדים ולי לא נעים להגיד להם כלום. הם חייבים לדבר עם הילד שלהם על מיניות בריאה".
סורי, כתבתי לה – לא קשור רק לדתיים. זה קשור לזה שלכולנו מאוד לא נעים לגשת לאח שלנו או לאחות שלנו או לגיס או לגיסה, ולהגיד להם את זה. במקום שהם יתביישו לעצמם, אנחנו מסתבכים עם עצמנו ומתפתלים ומתדרכים את הילדים שלנו – אז אל תהיו לידם, אז בואי נימנע ממפגשים. החיים כל כך מורכבים. אנחנו נשיר לתינוקת שלנו "עולם חדש וטוב אני אתן לך", אבל כשהיא תספר לנו משהו על גבול הבעייתי, חלקנו נמצא את עצמנו שואלים את שתי המילים הפוצעות בעולם: את בטוחה?
כתבתי לאותה אחת, את חייבת להגיד להם משהו, כי בעוד ממש הרף עין את תעמדי יחד עם הבת שלך בחתונה של אותו ילד "סקרן" שהפך לבחור טוב, והיא אולי בכלל לא תבוא, ואם כן – תעמדו שם בצד ולא תמחאו כפיים ותקיאו מבפנים. לא, זה לא צריך להיות ככה. אני זוכרת את הפעם שתפסתי עובדת שלי גונבת, במקום שהיא תתבייש לה, התהפכתי כולי עם עצמי, נעזרתי במנהלים שמעליי, כי לא הייתי מסוגלת להוכיח אותה.
אבל עם השנים למדתי איך לדבר. את הכי מסובך חייבים להגיד הכי נקי ופשוט. לנקות את הכול מהמילים את־אתה־הם, אלה עובדות יבשות ללא פרשנות ועם המון אני. בלי דרמה. שיחה במקום הכי רגיל – שומעת? אני חייבת לבקש ממך לדבר עם הילד שלך. הבת שלי אמרה שהוא נגע/ אמר/ הציע, וזה ממש לא מתאים. ככה. נקי. חד. לא מאשים, לא מסתבך (על הדרך, הייתי תופסת גם את הילד, מסתכלת לו טוב־טוב בעיניים ואומרת לו שאם עוד פעם אחת אני אשמע שהוא נגע לי בילדה אני… השלימו את החסר, יש פה קוראים ממשרד הרווחה).
והחשוב מכול והעצוב מכול – כמה שלא נסביר ונגיד, כמה שלא נהיה נוכחים, כמה שלא ננסה – ברגע האמת, כולנו עלולים לקפוא. גם הילדים שלנו וגם אני מול מכונית לבנה שאני לא מצליחה לראות מי נמצא בה בכלל, ובמקום לצעוק עליהם שיסתלקו אשאל אותם איך אפשר לעזור.
