זה היה השבוע של התרבושים. ושל הכסרשים (כיסויי ראש). ואיך שלא נקרא לפיסות הבד שעולות שלוש מאות שקל החתיכה. לא היו ימים טובים למעצבות כיסויי הראש כמו לאחר פרסום הפוסט הדוחה של השופט לשעבר אליגון על נראותה של לינור אברג'יל, מנחת טקס המשואות. גם האלגוריתם של פייסבוק הצטרף לחגיגה והציע שלל מודעות פרסומיות של חיג'אבים לכל מי שהצטרפה למחאת הרשת הספונטנית והעלתה תמונה של עצמה עטוית שביס.
אני מתה על מחאות רשת ספונטניות, ושמחה לקושש כמה מאות לייקים בהצטרפותי ההו־כה־ספונטנית אליהן. אני אפילו שוקלת להפסיק לנסות להרשים אתכם במילים, כי כפי שהבנתי כמה שלא אתאמץ, תמונה שלי בכיסוי ראש עושה את העבודה הרבה יותר טוב. אבל מעבר לכל הנשים היפות שכיסו את ראשן לאות הזדהות, הרשת בערה בשאלה: האם נשים דתיות הן מדוכאות, וזקוקות שמישהו יחלץ אותן משטיפת המוח שהן עוברות בחסות הדת?
עכשיו סלחו לי. אני יודעת שמה שאני הולכת להגיד פחות ימצא חן בעיני רבים מקוראי עיתון זה. לפחות מבחינתי קשה להטיל ספק בכך שכיסוי ראש לנשים הוא בבסיסו כלי דכאני. הוא נועד להצניע חלק מהיופי של האישה, ולא רק לסמן אותה כנשואה. אבל מה שיפה, וזה מה שיהודים עושים או לפחות אמורים לעשות לאורך הדורות, זה לקחת דברים מסוימים מהמסורת ולהעניק להם פרשנות ותוכן חדש שרלוונטי לחייהם. שמדבר את ההתמודדויות שלהם בעידן שבו הם חיים.
כאשר אני נישאתי כדת משה וישראל וחבשתי כיסוי ראש (מלא!) לראשי, נשים המכסות את ראשן למחצה לא היו מראה נפוץ. עברו כמה שנים, וצעירות רבות, שלא רצו לוותר לחלוטין על חלקן בהלכה או במסורת – החלו לכסות את ראשן, אבל בצורה "מאווררת" יותר, דכאנית פחות. פריחת כיסויי הראש המעוצבים היא כמובן חלק מהתופעה הזו. עברו עוד כמה שנים והורדתי לחלוטין את כיסוי הראש, כשעוד הייתי דתייה. חרוטות לי מהתקופה הזו התחושות שלי למראן של נשים המכסות את ראשיהן, על הרכבת הקלה, בתור בסופר־פארם או סתם ברחוב. הן חולפות למולי, ואני חושבת בליבי: איך הן מוכנות? איך הן מסכימות?
איך את מזלזלת בנו ובבחירה השמרנית שלנו לכסות את הראש, בשם הנאורות־עאלק? חלקכן בוודאי שואלות עכשיו. שאלה טובה. מובן שיש הבדל בין דיכוי ובין בחירה בצניעות ובערכים שמרניים. מי יותר ומי פחות. הספקטרום הדתי כל־כך רחב היום, שבתוכו אפשר למצוא נשים דתיות שלא יכסו את ראשן בכלל, כאלה שישימו סרט וכאלה שיענדו הר מטפחות על הראש. זו כמובן לא רק בחירה עיצובית, אלא גם דתית וסוציולוגית. נשים לומדות היום, והידע ההלכתי נגיש לכל אחת בגיגול פשוט. "מצוות אנשים מלומדה" זה כבר פחות הקטע היום. אם יש לנשים אפשרות בחירה בלי ש(אני מקצינה כמובן) הבעל שלהן ירביץ להן או שהן יוקעו חברתית, אני בהחלט נותנת קרדיט לנשים על הבחירות שלהן.
נשים יכולות להתיידד עם כיסוי הראש שלהן ולהרגיש שהוא מסמל את הנשיות שלהן בדיוק כפי שהן רוצות. אני לא הולכת להתווכח עם זה. אני מאמינה להן.
אש זרה
אז אנחנו יכולים להמשיך לדוש בסערת לינור אברג'יל, אבל בואו נחשוב לאילו נושאים אנחנו נותנים מקום בסערות הציבוריות שאנחנו בוחרים. אנחנו נגיב ונגיב בלי הפסקה על אמירה עלובה של אדם בזוי, שבגדול לא מייצג ציבור גדול, בזמן שנשתוק על נושאים חמורים הרבה יותר. הנה, למשל, סיפור מרתיח דם מהשבוע האחרון.
עבריין המין המורשע ברלנד, זה שפעם זכה לכינוי רב, עתיד להדליק בשבוע הבא מדורה במירון, יחד עם חסידיו השוטים. המעמד הזה שמור רק ל־19 רבני קהילות. על האירוע אחראי המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים – גוף סטטוטורי הכפוף למשרד לשירותי דת. כן כן, גוף הממומן מכספי המיסים שלנו. וכשאני אומרת שלנו אני מתכוונת גם למחצית האוכלוסייה בישראל – נשים!
המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים טען שאין בידיו סמכות משפטית למנוע מברלנד את ההדלקה, אולם בעקבות לחץ ציבורי הודיע משרד הדתות כי יבחן את הקריטריונים להקצאת שטחי ההדלקה בהר ויגבש אמות מידה חוקיות וערכיות. ההודעה הזו גרמה לי לחשוב לרגע שהנה קרבים פעמי משיח, אבל פעילי המחאה לא התרגשו כמוני, ומסרו כי "ההבנה וההתעוררות, באיחור רב מדי, לגבי הצורך בהשלטת סדר בנושא, פרויקט מתיש שיושלם, אם וכאשר, רק לקראת ל"ג בעומר של השנה הבאה – לא אמור לצנן את הדרישה הבוערת לטפל כבר השבוע באופן נקודתי וממוקד בביטול ההדלקה הבלתי נסבלת של עבריין המין המורשע אליעזר ברלנד".
והם צודקים. לא צריך להסתפק בהודעה הזו, ואפשר וצריך לדרוש התנערות רבתי. צריך לצעוק בקול גדול: לא היינו רוצים שידליק אפילו מדורה מקיסמים. ומה עם הרבנים האחרים ובני קהילותיהם שמדליקים במירון – האם הם לא יכולים להשתמש בכוחם ולהגיד אין חלקנו איתו, ואם הוא מדליק אף אחד מאיתנו לא ידליק?
אם זה היה "כבוד התורה", זה היה סיפור אחר לגמרי כמובן. אבל לא. זה רק סיפור על עשרות נשים שנפגעו ונוצלו מינית על ידי מי שחשבו לרבן. ובואו נדמיין מה היה קורה אילו בתוך הגופים האלה של משרד הדתות היו יושבות גם נשים שלא היו מוכנות למחול על כבודן ועל הפגיעה בנפשן ובגופן של אחיותיהן.
הבאתי דוגמה קיצונית מהעולם החרדי, אבל היא משרטטת בקווים חדים מה קורה ככל שהמערכת דתית יותר וככל שאין בה נשים. יכול להיות שאילו נשים היו יושבות בוועדת הצניעות של נהרדעא ואומרות שסרט מעוצב הוא לגמרי פתרון שעונה על ענייני הצניעות והסימון של אישה נשואה, כך היה נפסק להלכה. מה שבטוח הוא שככל שנשים יתפסו עמדות כוח ויהפכו לחלק בלתי נפרד מעיצוב המחשבה, ההלכה, המוסר, האמונה, גם בעולם הדתי וגם בעולם החרדי, פחות נראה, למשל, טאטוא של פגיעות מיניות מתחת לשטיח וציפוף שורות סביב הפוגעים שאופייני מאוד לקהילות דתיות.
נכון, גם בחברה החילונית יש פגמים רבים, מעמדן של נשים איננו מושלם ולא חסרים סיפורים על פגיעות מיניות – אבל אין מה לעשות, לפחות בשבילי, כשדברים כאלו נעשים תחת כנפיה של תורה, הם כואבים כפל כפליים.
