מיואשים מכישלון השמאל בבחירות, יצאו בחודש האחרון כמה עיתונאים בתחזיות, שלא לומר הפצרות, שלא לומר איומים, באשר ל"נטישה המונית של שמאלנים… מיטב בניה ובנותיה (של המדינה), שישקיפו מרחוק על עלייתה באש". כך התנבא רוגל אלפר ב'הארץ', ותחזיות דומות על ירידה המונית פוקדות אותנו תדיר ברגעי המשבר של השמאל. הגיע הזמן לבחון את תוקפן.
"יורד" הוא אזרח שחי בישראל לפחות כמה חודשים, ואז עזב למשך יותר משנה. כמה יורדים יש? על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאז 1948 ירדו מישראל יותר מ־700 אלף ישראלים, ומתוכם חיים כיום בחו"ל כ־580 אלף. על פי הערכות נוספות, כמחצית מהם לא נולדו בישראל, וכשישית מהם ערבים ישראלים.
הגדרת היורדים רגישה לשני מקרי קצה. הראשון הוא עולים חדשים, שאחרי כמה חודשים או שנים החליטו לעזוב. מכיוון שישראל היא מדינת הגירה מובהקת, מספר היורדים כולל רבים שבפועל היו פה זמן יחסית קצר, למשל עשרות אלפים שעלו ממזרח־אירופה בשנות ה־90 לזמן מוגבל.
למרות הטיה זו, מבט משווה מעלה שנתוני הירידה הכלליים של ישראל נמוכים. למשל, כפי שהראה פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה, ההגירה משווייץ, מדינה מערבית וחופשית עם כלכלה משגשגת, גדולה הרבה יותר מאשר הירידה מישראל.
המקרה השני שהגדרת היורדים רגישה כלפיו הוא ישראלים ששוהים בחו"ל ליותר משנה אבל עתידים לשוב. לכן המדד החשוב יותר מבחינה דמוגרפית הוא מאזן היורדים, שמפחית ממספר היורדים בכל שנה את אלו שנחשבו יורדים אך שבו לישראל.
נשוב לרגע לתחילת שנות ה־2000. "כמעט 40% מהישראלים שוקלים לעזוב", זעקו הכותרות ב'הארץ' ב־2005, ושיקפו דאגה ממגמת ירידה מתחזקת. ב־2001 טיפס מאזן היורדים עד ליותר מ־19 אלף ישראלים בשנה, 6,000 יותר מאשר ממוצע העשור שקדם לו. גם ב־2003 מאזן היורדים היה גבוה, ועמד על יותר מ־16 אלף.
שורת מאמרים ומחקרים ניסו אז להתחקות אחר "בריחת המוחות" בניסיון לבלום את המגמה. אך למעשה היא לא הייתה חמורה כפי שחשבו. הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה והתפוצצות בועת ההיי־טק של ה"דוט־קום", והשילוב של כלכלה מאותגרת וביטחון מעורער הוביל, כצפוי, להתגברות הירידה.
בדיעבד אנו רואים שהמגמה השלילית התהפכה כבר ב־2002, והיא טובה עד היום. אני מזהיר, לפניכם בשורות טובות: ממספר יורדים של כ־27 אלף ב־2002 ירדנו כמעט בחצי, לכ־15 אלף ב־2016. השיפור גדול עוד יותר במאזן היורדים: ממאזן שלילי של יותר מ־19 אלף ב־2001, ירדנו ב־2016 לכ־6,300 – צניחה של כמעט 70 אחוזים.
אם נבחן את שלושים השנים האחרונות, נגלה ש־2016 היא כמעט השנה הטובה ביותר מבחינת נתוני הירידה המוחלטים, ומכיוון שמאז 1990 גדלה האוכלוסייה בישראל ביותר מ־3.5 מיליון איש, מדובר במדדי הירידה היחסיים הטובים אי־פעם.
אבל אנשי התקשורת בשלהם, מציפים אותנו בנתונים מבודדים ובסיפורים שמציגים אנקדוטות כמגמות. כך היו הסיפורים על הישראלים ש"נוהרים" למילקי לברלין, שהיו חסרי אחיזה במציאות. או קחו את הכתבה מ'דה־מרקר' מ־2015: "ארץ נהדרת? שיא של שש שנים במספר הישראלים שירדו מהארץ", שלא הסבירה שמדובר בעלייה מקומית חסרת משמעות של כמה מאות במספר יציב למדי מאז 2009, בתוך מגמה כללית ארוכה של פיחות במספרי היורדים. וכאמור, ב־2016 המספרים שבו לרדת.
האמת לא מטרידה את נביאי השקר. הנה לדוגמה אמנון אברמוביץ, שכתב השבוע ב'ידיעות אחרונות' שישראלים רבים רוצים דרכון זר מסיבות שונות, אבל גם מ"סיבה אחת חרישית: הסתתמות התקווה. אנשים לא מאמינים שישראל… תצליח לשרוד עוד עשורים רבים".
העובדות מראות את ההפך. אף שאפשרויות ההגירה היום פתוחות יותר מאי־פעם – לישראלים קל הרבה יותר לקבל אזרחות אירופית, מצבם הכלכלי טוב יותר והם משכילים יותר – הירידה מישראל נמצאת בשפל היסטורי. אין בתולדות המדינה עשור שירדו בו כל־כך מעט ישראלים כמו האחרון, וכאשר מתחשבים בגודל האוכלוסייה, שהכפילה את עצמה כמה פעמים במהלך 71 השנים האחרונות, מדובר בתופעה יוצאת מגדר הרגיל לחיוב.
הפיחות בירידה תואם עוד עובדה שהנרגנים המקצועיים נדהמים בכל פעם מחדש לגלות: למרות תעשיית הדכדוך התקשורתית, ישראל היא אחת המדינות המאושרות בעולם. למשל, ארגון המדינות המפותחות דיווח ב־2016, על פי סקר של מכון גאלופ, שישראלים נמצאת במקום השישי במדד שביעות הרצון שפיתחו.
אבל, תחזיקו חזק: הצעירים הישראלים בגילאים 15־29, אלו שבזמן שבו נערך הסקר היו אמורים לפנטז על נהרות המילקי בברלין, נמצאים לא במקום השישי אלא במקום השני! כלומר, ישראל מאושרת, אבל צעיריה מאושרים עוד יותר.
שירת הדמוגרפיה
וגם זה לא הסיפור המלא. הסיפור הדמוגרפי הגדול של ישראל לא מתמצה בשביעות הרצון של הישראלים ובדעיכת הירידה מישראל. גם ליהודים בעולם יש מה להגיד.
בתולדות מדינת ישראל היו רק חמש שנים שבהן מספר היורדים עלה על מספר העולים. אחת בשנות ה־50, וכל השאר בשנות ה־80, על רקע משבר כלכלי שהתבטא באינפלציה של מאות אחוזים ומלחמת לבנון הראשונה. לאורך כל שאר השנים, וללא יוצא מן הכלל מתחילת שנות ה־90, יותר יהודים באים לגור בישראל מאשר יוצאים ממנה.
זהו עצם העניין. העם היהודי החל לנדוד במספרים גדולים בשליש האחרון של המאה ה־19. הוא נע ונד, נפוץ בכל העולם ובכל היבשות. מאז שנוסדה מדינת ישראל, עלו אליה יותר משלושה מיליון ו־200 אלף יהודים. מספר עצום, שבו מגולם הנתון החשוב הבא: רוב יהודי העולם שעוזבים את מקום מגוריהם עולים לישראל, מקימים בה בית, ונשארים.
לא חסרים למדינת ישראל אתגרים, ויש הרבה מה לעשות כדי להפוך את מדינת ישראל ליעד עלייה אטרקטיבי עוד יותר. אסור גם להסתחרר מההצלחה בעשור האחרון ולקחת כמובן מאליו את הורדת מספרי היורדים למינימום היסטורי.
ובכל זאת, מותר ורצוי לשמוח על כך שממדי הירידה והעלייה לישראל משקפים הצלחה לאומית גדולה. העם היהודי לא רק חולם על ישראל, אלא גם משתקע בה ברציפות ושמח לחיות בה. מנקודת מבט ציונית, מדובר בחלום שהתגשם. הדמוגרפיה שלנו בכלל, ובעשור האחרון בפרט, בניגוד לסיפורי החמוצים והמילקים, מוכיחה זאת היטב.
