בלילה שבין שני לשלישי התעוררנו לקול אזעקות חוזרות ונשנות. את הראשונה החשבנו כחלק מחלום לא ברור. בשלישית כבר אי אפשר היה לטעות. במיוחד כש-12 שיחות שלא נענו חיכו לכל אחד מאיתנו בבקשה דחופה לאותת שאנחנו בריאים ושלמים ונעולים בבתים. נוהל "אביר לילה ג'" הוכרז ביישוב, ונדרשנו להגיף תריסים, לנעול דלתות ולהחשיך את הבתים. צוותי הכוננות טיפלו במה שנראה היה כחדירה רגלית ליישוב ועוצר הבית שהחל קצת אחרי חצות נמשך עד שמונה בבוקר, לאחר שווידאו שמוסדות החינוך ובתי הכנסת נקיים גם הם מחשש פלישה זרה. שעות אחדות קודם לכן התפרסם בסערה שיר חדש מבית היוצר של השמאל הקיצוני, זה שמהלך על קצות הדה-לגיטימציה של צבא ההגנה לישראל:
"ילדה יפה בת 17 עשתה מעשה נורא / וכשקצין ישראלי גאה / שוב פלש לביתה / היא דפקה לו סטירה. / היא נולדה לתוך זה ובסטירה הזאת / היו חמישים שנה של כיבוש והשפלות. / וביום שבו יסופר סיפור המאבק / את אהד תמימי / אדומת השיער / כמו דוד שסטר לגולית / תהיי באותה שורה עם / ז'אן דארק, חנה סנש ואנה פרנק".
מילים בלי לחן: יהונתן גפן. אווירה ציבורית: סוער עד גבה גלי. תגובת יתר: שר הביטחון, אביגדור ליברמן.
בראיון טלוויזיוני לא טרי התייחס יהונתן גפן להרגלי השתייה הידועים שלו כמו גם לנסיעותיו התכופות אל מעבר לים, ואמר בהומור עצמי משובח: "הזמן שלי מתחלק בין ג'ט-לג להאנג-אובר". לא ברור באיזה משני מצבי הצבירה שלו היה המשורר כשכתב את הפואמה המבישה הזו, אבל בין השורות הלא חרוזות שלה היא חושפת סימנים ברורים של תסמונת שטוקהולם דווקא. התסמונת הזו, המביאה את השבוי להזדהות עם שוביו ומניעיהם, מכה מזה עשרות בשנים בשמאל הקיצוני שאיכשהו מצליח להגן על זכות ההתקוממות האלימה של הפלסטינים וקורא לעצמו באותה נשימה יפה נפש ושוחר שלום.
אחרי למעלה ממאה שנות שבי תחת הטרור האסלאמי רבים מבין אנשי הרוח במחנה השלום מעדיפים להצדיק מעשי אלימות ורצח, לקבל בהבנה תמיכה בטרוריסטים הנלוזים ביותר, ובלבד שלא יאלצו להודות שאין פרטנר. שאין עם מי לדבר. אולי דווקא מפני שחלקם באמת יפי נפש, אולי מפני שהם באמת לא מסוגלים להאמין שיש רוע ושנאה שאינם תלויים בדבר, שאינם תלויים בכיבוש.
להפך. הם מוחקים להם מהרשומון הפנימי את אירועי תרפ"ט. הם מנפנפים בבעתה את הקמתו של הפת"ח ב-1964, שלוש שנים לפני "הכיבוש" המכונן. הם אפילו לא מוכנים לשמוע להצהרות הברורות של הצד הפלסטיני לגבי עתידה או אי עתידה של מדינת ישראל שלאחר נסיגה מקווי 67'.
השמאל הקיצוני לוקה בעיוורון צבעים כשהוא מדבר על אותה נערה בת 17, אדומת (ובכן, לא) שיער, שמבטיחה להיות שאהידית – רוצחת יהודים – כשתהיה גדולה, ומנפיקה ברשתות החברתיות טיפים לרצח יעיל שכזה כבר עכשיו. תמימי היא לא לוחמת חופש ולא מיעוט נרדף ומוכה. היא גם לא נערה משועממת ופרובוקטיבית שהמראה החצי אירופאי שלה עושה על הדרך שירות טוב לשולחיה. תמימי היא רוצחת מוּעדת – כזו שבגלל אנשים כמוה נדקרים חיילים בעמדותיהם. נדרסים אזרחים בדרכיהם. נרצחים מתיישבים בבתיהם.
המאמר המלא יפורסם בסוף השבוע במוסף דיוקן של 'מקור ראשון'
