אם וכאשר יעברו חוקי הרפורמה המשפטית הנרקמים בשיחות הקואליציוניות, לא יוכלו בכירי מערכת המשפט, שופטי בית המשפט העליון וראשי הפרקליטות, לבוא בטענות אלא לעצמם בלבד. במו ידיהם, פסיקותיהם, החלטותיהם ומדיניותם הביאו זאת על עצמם.
פסיקות סותרות שנימקו בלשון נמלצת ובטיעון משכנע מדוע אפשר להרוס בתי מתנחלים אך אסור להרוס בתי פלסטינים; ביטול חוקים והחלטות ממשלה בעילה ערטילאית של "מידתיות" או "סבירות"; מחלקת בג"צים בפרקליטות שבבואה להגן על החלטת ממשלה מצטרפת במקרים רבים לעותרים; יועצים משפטיים המוצאים עילות משפטיות רדודות כדי לתקוע מקלות בהחלטות השרים והדרגים המקצועיים – כל אלה פעלו ללא הפרעה במשך שנים תחת השמיכה הגדולה של האקטיביזם השיפוטי שפרש נשיא העליון המיתולוגי אהרן ברק, שמיכה שרקומות עליה המלים "מלוא כל הארץ משפט". אל להם להתפלא שעתה, אחרי שנות שלטון רבות ותחושת קיפוח ומחנק, הצד הפוליטי הנגדי קם ומבקש לשנות את השיטה.
מדוע נזכר רק עתה? מדוע לא פעל במשך כל השנים? יש לשער שגם בימין שררו התבטלות ויראת כבוד מפני מעמדו וגדולתו המשפטית של ברק. אחרי פרישתו התערער מעמד הנשיא. יורשיו במשרה לא השרו את אותה הילה, והם ניסו לחפות על הירידה ברמה המשפטית באמצעות פסיקות המביאות את האקטיביזם לממדים קיצוניים של אבסורד מוחלט, שכלפיו כבר אין כל כבוד.
זעקות השבר הנשמעות משמאל על הסכנה לדמוקרטיה אינן אלא דמעות תנין שכבר שבע את טרפו. נראה שבשלה השעה לשינוי – אך ראשי הקואליציה המוקמת עומדים להחמיצה, ובגדול. אצה להם הדרך ל"בום" משפטי, והם לא מבינים שמהלכים כאלה אין לערוך ברגל דורסת, ובוודאי לא בעילות ובנימוקים הנשמעים עתה.
הבעיה הגדולה היא שמרבית החוקים המוצעים נקשרים בעיתוי הנוכחי למגמה אחת בלבד: הדרך להציל את ראש הממשלה בנימין נתניהו מהאישומים שהיועץ המשפטי מבקש להגיש נגדו. בין שמעשיו מצדיקים העמדה לדין ובין שלא, נדמה שתיקון עיוותי האקטיביזם המשפטי הופך לתוצר לוואי של מסע ההצלה של נתניהו. הגבלות בית המשפט העליון הפכו טפלות לחוק החסינות.
קחו למשל את פסקת ההתגברות. היא הפכה לכורח המציאות מול פסיקות חוזרות ונשנות של בג"ץ בסוגיות הרות גורל למדינת ישראל, כמו עניין המסתננים או חוק גיוס החרדים, שבהם בג"ץ מתעקש פעם אחר פעם להכשיל את פתרונות הממשלה. רוממות המדינה היהודית והדמוקרטית בפיהם של השופטים, אך בהחלטותיהם אין זו אלא סיסמה נבובה ומס שפתיים.
משפטנים רבים, ובהם שופטים בהווה ובעבר בבית המשפט העליון, מוכנים לקבל את פסקת ההתגברות בתנאי סף של מספר ח"כים התומכים בה. אבל כאשר פסקת ההתגברות נועדה לדבר אחד – למנוע את העמדתו לדין של נתניהו ולאפשר לכנסת לבטל החלטה של בג"ץ בעניין הסרת חסינותו, אם תתקבל – הפסקה תהפוך לחוק פרסונלי שלילי, ויש בו כדי להצדיק את החוששים למשטר הדמוקרטי בישראל.
כך גם לגבי חוק חסינות חברי הכנסת. תהליך הסרת החסינות שונה כאשר התברר שבמשכן מכהנים חברי כנסת שאינם נקיי כפיים. היו בהם משחדים ומשוחדים, מצביעי הצבעות כפולות, מועלים ומפרי אמון. לא אחת ולא שתיים עמד היועץ המשפטי חסר אונים מול קליקה של חברי ועדת הכנסת, שהעדיפו להעניק לחברם מקלט מפני העמדה לדין, אף בעבירות חמורות, וסירבו להסיר את חסינותו. החוק הישן היה ליקוי מאורות מוחלט. הכנסת הבינה שאי אפשר להמשיך כך, ובהארה של רגע שינתה את החוק כך שהחסינות אינה אוטומטית, וחבר הכנסת החשוד צריך לבקשה. עתה, מבקשים להחזיר את הגלגל לאחור – רק כדי להציל את נתניהו.
מהסיבה הזו בדיוק יהיה זה נכון למנות דווקא את גדעון סער לתפקיד שר המשפטים. לא יריב לוין, שכבר סומן כאויב בית המשפט, ובוודאי לא בצלאל סמוטריץ', אף שהוכיח את עצמו כפרלמנטר שקול ונבון בקדנציה הקודמת. המערכת זקוקה לשר משפטים שיבצע את המהפכה בשיקול דעת, מתוך הכרה פנימית בצורך האמיתי – טובת מדינת ישראל, ולא טובת נתניהו. סער מגיע מתוך המערכת ומכיר אותה היטב. הוא יודע שהגאולה מגיעה קמעא קמעא, לא באבחת חרב שכורתת איברים ללא הבחנה אלא באזמל מנתחים מדויק.
קל לשמוח לאידו של השמאל, המאבד שעות שינה מול כל יוזמות החקיקה המתפרסמות בעיתונות. מפתה לקרוא לפוליטיקאים שלנו לפעול באגרסיביות כדי להשלים סוף-סוף את המהפכה המיוחלת. קשה יותר להפעיל את השכל ולגבש אסטרטגיה נכונה – ועוד יותר קשה להתגבר על המניעים האישיים, שהפכו לקובעי המדיניות. אבל זה בדיוק מה שמפלגות הקואליציה צריכות לעשות.
