מי מעצב את התודעה הציבורית, התרבות או התקשורת?

"התרבות החילונית שרויה במשבר עמוק" כתב אסף ענברי במאמרו "שו"ת אנטיגונה" וייתכן שהוא צודק בזיהוי משבר התרבות של החילוניות נעדרת השורשים. מי שניסח את המשבר הזה בשפת אמנות הקולנוע, בצורה חריפה ובוטה, היה אורי זוהר בסרטיו "מציצים", "עיניים גדולות" ועוד. הוא ראה את המשבר מבפנים והיה חלק ממנו. הוא חשף ישראלי שנפלט מהים, חסר שורשים ונטול הקשר תרבותי. הוא חזר בתשובה וברח רחוק, וניתק את השיח עם התרבות החילונית. ענברי ממשיך: "הציונות הדתית היא התנועה הקובעת את סדר יומה של מדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות. מבחינה תרבותית, היא כמעט בלתי מורגשת." גם בזה הוא צודק. ובכלל הקריאה של ענברי אל הציונות הדתית היא פנייה אל הכיוון הנכון, והתוכחה שלו גם היא צודקת. ובכל זאת יש לנקות את השולחן מהדברים הפחות מדויקים שלו.

ענברי איננו מחשיב את היצירה התורנית הענפה כתרבות חיה אלא כחקירה בעתיקות. ניתן ללמד עליו זכות בכך שזוהי נקודת מבט של משכיל אקדמאי שאיננו רגיל לשאוב חיות מטקסטים יהודיים שנכתבו בתקופה קדומה. אולם חוויית לימוד התורה עבורי איננה "חקר" אלא יניקה של תובנות החודרות לרוח האדם.

אני תוהה האם ענברי באמת איננו יכול להבין שלימוד "פרקי אבות" איננו חקר עתיקות. אצלי גם "שניים אוחזים בטלית" הוא הדרכה מוסרית מאוד רלוונטית. ובתחום הסיפורת, סיפורי רבי נחמן מברסלב מתאימים לחוויית הקיום שלי, כמאמין בבחירה חופשית, יותר מהדטרמיניזם של הטרגדיה היוונית. את אנטיגונה אני קורא כמשקיף על נוף מדהים מתוך רכבת הרים שוויצרית. את סיפורי התלמוד אני קורא מתוך נפשי.

התעלמות מכוונת

הציונות הדתית פרצה דרכים חדשניות בלימוד תנ"ך, מחשבת ישראל ואגדה. זהו הלב הפועם של דרך החיים שלה. מכאן בא הכוח לפעול בכל תחומי החיים, באקדמיה, בצבא, במערכת המשפט ובכל התחומים שבניה משולבים ובולטים בהם. מכאן גם מקור המוסר וההגות, ורק מכאן יבוא המעיין הנובע של היצירה. ובינתיים קיים פער אדיר בין מה שהציונות הדתית הביאה בהחייאת ארון הספרים היהודי לבין הדלות של היצירה בתחומי הרגש והדמיון.

בפועל, החברה הציונית־דתית התחילה להתקיים כזהות ציבורית בעלת תודעה עצמית רק בשנות השבעים. לפני כן היו אמנם ענקי־רוח, אבל כתנועה חברתית רחבה, עם סדר יום וחזון ייחודי בנוגע לזהות של מדינת ישראל, היא התגבשה רק בשלב מאוחר יותר. מאז התחילו לנבוט יוצרים עם סימני כישרון מובהקים. אבל כל זה קורה לאט.

צריך מאמץ מעט מלאכותי כדי להמעיט בערכם של המשוררים והסופרים שקמו מהציונות הדתית. בזה ענברי גם חוטא לאמת וגם פוגם בטענותיו שהרי אין מחלוקת על כך שיש כישרונות, הטענה שלו היא שהם לא מצטברים להטבעת חותם משמעותי על התרבות הישראלית.

גם בתחום הקולנוע והטלוויזיה נראה שענברי מתאמץ למזער את התמונה האמיתית. הוא איננו מחשיב את תחום העשייה התיעודית, ואת סדרות הטלוויזיה הוא מבטל כ"עשייה מגזרית". הוא מתעלם מכך שהסדרות הללו זכו בפרסים וגם קבעו סדר יום טלוויזיוני. אבל יש לעמוד כאן על עניין מהותי בהגדרת "אמנות מגזרית". האם כדי שייחשב ל"חוץ מגזרי" היוצר הדתי אמור להעמיד במרכז דמות חילונית? זוהי דרישה בלתי סבירה, שהרי יש פער מושגים חריף. את מה שאנחנו קוראים "קדושה" ו"צניעות" החילוני מכנה פוריטניות או סירוס. את מה שאנחנו קוראים "אמונה" החילוני מגדיר כהמצאה אנושית לפתרון קל של שאלות הקיום.

בעיניי ראוי יותר שיוצר דתי יימנע מלחטוא באותו חטא שבו חוטאים יוצרים חילונים בייצוג דמויות של דתיים, בסיוע של מומחי אמינות, והתוצאה היא סטריאוטיפיות שטוחה עם פתרונות אמינות. מעבר לזה, הרי כבר למדנו שהפרטיקולרי יכול להיות אוניברסלי, כאשר היצירה חודרת לעומק נפש האדם. העתקה של מצבים אנושיים מתרבות לתרבות היא הדבר הכי נכון בעידן הזה של השיטפון התרבותי ההוליוודי. הסדרה "שטיסל", שאחד משני יוצריה הוא בוגר "מעלה", אורי אלון – נקנתה על ידי נטפליקס, ותוארה ב BBC כ"תופעה עולמית". סרטי מעלה מתקבלים וזוכים בפסטיבלים ברחבי העולם, וקולנוע איראני המתאר עולם מוסלמי אדוק מצליח בכל שנה לקטוף פרסים בפסטיבל קאן. היוצר צריך להיות נאמן רק לציור הפנימי שלו, ולא לציפיות של בני המגזר השליט במרחב. שאלת הפופולריות או ההתקבלות של יצירה במגזר החילוני איננה קנה מידה לאיכותה של יצירה או להגדרתה כאוניברסלית.

אין רוח גבית

אכן קיימים מכשולים רבים המעכבים התפתחות של יצירה דתית לאומית, וטוב נעשה אם נקבל בענווה את הביקורת. יוצר איננו צומח בחלל ריק. הוא יכול לפרוח רק בסביבה שיודעת להעריך יצירת אמנות. המכשול הגדול ביותר בפני היוצרים והאמנים הדתיים נובע מכך שהציונות הדתית כחברה, מעולם לא הציבה את היצירה האמנותית במקום ראוי בסדר העדיפויות. אני בספק אם יצירת אמנות בכלל קיימת ברשימת הדברים החשובים. אצל רבים מהמחנכים והמנהיגים, האמנות נמצאת במרחב מסוכן ורצוי להרחיק משם את הצעירים. לעומת היחס לאמנות, כאשר הציונות הדתית העלתה על נס את השירות בצבא קמו המכינות ורק אז התחילו לבלוט כיפות סרוגות בפיקוד הצבאי. גם הקריאה של אורי אורבך "הטובים לתקשורת" נקלטה, וזאת בגלל המחשבה על התועלת הפוליטית של מתווכי האקטואליה.

ועדיין קשה להסביר למחנך הדתי שהאמנות מעצבת תודעה יותר מהתקשורת. שיר של יהודה עמיחי או רומן של עמוס עוז פועל בעשר רמות מעל שנות עבודה של כתב טלוויזיה מתוחכם מהאגף הימני. סרט תיעודי בגנות הכיבוש מאפיל על אלף מאמרי דעה בעיתונים. אני כבר שנים רבות מנסה לומר, כפרפרזה לקריאה של אורי אורבך, "הטובים לאמנות ולתרבות", ואני מרגיש שהדבר לא נקלט. לצעיר הדתי הבוחר להתמסר לאמנות אין רוח גבית. לא מהמשפחה, לא מהרבנים ומהמחנכות באולפנה וגם לא מהסביבה החברתית.

כל עוד לא תתרחב התודעה הדתית להכיר בכך שבאמנות יש רוחניות ויש תורה – היוצרים הפוטנציאלים הנטועים בעולם התורה יתקשו מאוד לממש את הכישרונות שלהם. הם גם לא יהפכו לרבנים, כי השפה הלמדנית איננה הכישרון שלהם. הם ילכו לאוניברסיטה ללמוד כלכלה ומשפטים כדי לפרנס את המשפחה וילמדו בערב דף יומי, ובצר להם, באישון לילה, יכתבו משהו למגרה.

נדרשים תקציבים לעידוד היוצר הדתי, גם כדי לשחרר את האמן מהצורך לנסות ולרצות את מקבלי ההחלטות שיושבים על הברז. התסריט שעוסק בעולם דתי נמצא מראש בעמדת נחיתות אל מול הטענה מסוג הטענות של ענברי על יצירה מגזרית. בהחלט יימצאו לקטורים שלתפיסתם רק חילוניות אשכנזית יכולה להיות אוניברסלית. ניתן גם לראות שכאשר היוצרים הדתיים מ"מעלה" הצליחו להבקיע, הם הביאו יצירות בולטות כמו סרוגים, שטיסל, שבאבניקים. תנו להם תקציבים, והם יביאו את האיכות. ובכל זאת ניצני הכישרונות לא יספיקו. כדי להשפיע על התרבות נדרש להגדיל את נפח היוצרים בכל הרמות, כדי שהיצירה המעוגנת במסורת ובאמונה היהודית תוכל להצטבר למסה קריטית ולבנות את אותה פירמידה שבראשה תבלוט יצירה ענקית המטביעה חותם.

אני מצדיק את הקריאה של ענברי לחומרי תרבות שלא רק מהאזור של לימוד ועיון בערוץ השכלי. הוא קורא לשיח בערוץ האמנות והתרבות, כי זה הערוץ הקומוניקטיבי, וזה התדר שאליו מכוון בית המדרש החילוני. ערוץ הלימוד השכלי נגיש ליחידי סגולה, ואיננו נותן מענה לכל כוחות הנפש. הראי"ה קוק כבר קרא להחייאה של כוח הדמיון. הצורך במוזיקה, ספרות, שירה, תיאטרון, קולנוע ומחול הוא בראש ובראשונה צורך פנימי שלנו. לכן יש להודות לענברי על שניער אותנו במאמרו.

הרב מרדכי ורדי הוא רב קיבוץ ראש צורים, ראש מגמת תסריטאות בבית הספר לקולנוע מעלה, תסריטאי, במאי ומפיק.