הוויכוח בין מנדלבליט לנתניהו על מועד השימוע, כמו גם המבוי הסתום שאליו נקלעו הפרקליטים מול ועדת ההיתרים, רק נראים כמכשולים טכניים בדרך לניהול ההליך הפלילי נגד ראש הממשלה. האמת היא שמדובר באירועים בעלי משמעות אסטרטגית בעבור שני הצדדים. כדי להבין מדוע, צריך ללכת קצת אחורה.
יולי 2004. רכבו של שופט בית המשפט המחוזי החליק באיטיות אל החניה שבסוף רחוב המגורים ברמת־השרון, ונעצר ליד שער הכניסה אל הבית הפרטי. הנהג, עדי אזר, לא יכול היה לדעת שזוהי דרכו האחרונה. אלמוני התקרב אל חלון המכונית, שלף אקדח וירה ארבעה כדורים וקטע את פתיל חייו של השופט. בהמשך סיפר המפכ"ל שנכנס לתפקידו כמה ימים לאחר מכן, משה קראדי, כיצד ראש הממשלה אריאל שרון הבהיר לו שהרצח הזה "חמור לפחות כמו רצח רבין", והטיל עליו לפצח את התיק בכל מחיר.
פתק שנמצא בזירה הוביל את המשטרה אל העבריין יצחק זוזיאשווילי, שריצה באותה עת מאסר עולם בגין רצח. התברר שזוזיאשווילי שלח שני עבריינים – רפי נחמני ואבינועם חג'בי – לרצוח את אזר. ההיגיון מאחורי המעשה היה מעוות במיוחד: הם ירצחו את השופט, יטמינו את האקדח במקום מחבוא ויציעו למשטרה דיל – שחרור זוזיאשווילי ממאסרו תמורת מידע על מקום האקדח. כן כן, הזוי בדיוק כפי שזה נשמע.
הבעיה הייתה שהחשודים שתקו, ולא היו ראיות ישירות נגדם. בסוף גייסה המשטרה את חג'בי כעד מדינה נגד שותפו נחמני. חג'בי טען שהוא רק נהג ברכב ושנחמני היה הרוצח, אף שמבחינה ראייתית אפשר היה לטעון גם הפוך – שנחמני היה הנהג וחג'בי הרוצח.
השופט בתיק, צבי סגל, ראה באירוע את תיק חייו והיה להוט להגיע להכרעה מהירה. מאוחר יותר יתברר שהוא עצמו היה יעד למעקב החבורה התימהונית, ורק בנס ניצל בעצמו מהתנקשות. פרקליטיו של נחמני קיבלו לוחות זמנים בלתי־אפשריים להכנת התיק, והחליטו להתפטר. הפרקליטים החדשים לא הצליחו להשתלט על החומר, וּויתרו על החקירה הנגדית של חג'בי. החקירה הנגדית היא הכלי החשוב ביותר של הסנגור הפלילי המבקש להטיל ספק סביר בטענות התביעה, והדרך הכמעט יחידה שלו לערער על אמינות העדים שהיא מביאה.
בשל כך הסתיים התיק בהרשעתו של נחמני, אולם הטעם החמוץ נשאר. במשך שנים התיק לא ירד מהכותרות: ערעורים, בקשות למשפט חוזר, דיונים אקדמיים וציבוריים. כל אלה גררו שובל של טענות ומענות על העבודה הרשלנית כביכול של מערכת שלטון החוק, שלא אפשרה לנאשם תנאים הוגנים לניהול פרשת ההגנה.
משפט מקדים
זוהי רק דוגמה אחת. לפרקליטות ולבתי המשפט יש כמה חורים שחורים כאלה, הגורמים כאב ראש ציבורי לא קטן. מפרשת עופר ברנס הוותיקה – שקיבלה תפנית השבוע לאחר שאדם הסגיר עצמו והודה ברצח החיילת רחל הלר – דרך פרשת עדי אזר ועד לתיקי רומן זדורוב, אלישע חייבטוב ועוד תיקים רבים הנידונים עד היום בפקולטות למשפטים. הצד השווה שבהם היא תחושה ציבורית שהצדק לא נעשה, ושאולי הורשעו חפים מפשע.
במקרים הללו הנאשמים היו עבריינים או סתם דמויות אלמוניות משולי החברה. כשמדובר בראש הממשלה הפופולרי ביותר מאז בן־גוריון, זה כבר לא כאב ראש אלא אירוע מוחי. אם יש משהו שהפרקליטות לא יכולה להרשות לעצמה בשום אופן, אלו טענות ציבוריות נגד הוגנות ההליך. לכן סוגיית השימוע היא בעיה של מנדבליט לא פחות משל נתניהו. מה שמוביל אותנו ללוחות הזמנים: קביעת המועד לשימוע צריכה להיעשות עד יום שני הקרוב, 20 במאי. השימוע עצמו אמור להיערך עד 10 ביולי. פרקליטי נתניהו טוענים שמדובר בפרק זמן קצר מדי.
אגב, לא ברור שקיומו של שימוע משרת את נתניהו. מדובר בהליך טריקי: הפרקליטות טוענת אמנם שהיא עורכת אותו בלב פתוח ובנפש חפצה, ואם רק תשמע הסברים טובים היא תוותר על הגשת כתב האישום. זה נכון אולי בתיקים שוליים המנוהלים על ידי פרקליטים צעירים וחסרי ניסיון, לא בתיק דגל שטובי המוחות עמלו עליו במשך שנים והפכו כל אבן. נכון יותר לתאר את השימוע כסוג של קדם־משפט, שבו שני הצדדים מנהלים סימולציה, והפרקליטות יכולה להעריך באופן מדויק יותר את סיכויי ההצלחה שלה במשפט עצמו.
כאן בדיוק טמון המוקש הפרדוקסלי: כדי לשכנע את הפרקליטות לרדת מכתב האישום, עורכי הדין של נתניהו צריכים לחשוף את קו ההגנה שלהם ולאבד את יתרון ההפתעה. כתוצאה מכך, התובעים יגיעו מוכנים הרבה יותר למשפט עצמו, ולהגנה לא יישארו שפנים להוציא מהכובע. זו הסיבה שלא מעט חשודים, אולמרט למשל, ויתרו בעבר על השימוע.
נכווה בצוננין
החזית השנייה היא ועדת ההיתרים. הוועדה פועלת תחת משרד מבקר המדינה יוסף שפירא, אולם איננה כפופה לו בהחלטותיה. בינה ובין המבקר פרץ ויכוח: לאחר שדחתה פעמיים את בקשת נתניהו למתן היתר לקבלת תרומות מקרובי משפחה למימון הגנתו המשפטית, דורשת ממנו הוועדה להעביר מידע מפורט הכולל הצהרת הון מלאה על כל נכסיו וקשריו העסקיים כתנאי לדיון נוסף. שפירא דורש ממנה להתגמש, אולם חוץ מלבקש יפה אין לו מנופי לחץ אפקטיביים.
ונתניהו, יותר ממה שהוא צריך כסף, חשוב לו לברוח מצרות. הוא מסרב להצהרת הון מהטעם המרכזי של חוסר אמון בסיסי במערכת. מידע על דולרים מתחת לבלטות או השקעות במקלטי מס בחו"ל, עשוי להפוך בקלות לפיתיון לנבירה אינסופית נוספת של חוקרי המשטרה. התפתחות כזו עלולה עוד להשלים את הגורמים החסרים בסדרה החשבונית: 5000, 6000 והלאה. מי שנכווה בסיקור תקשורתי אוהד, בורח כמו מאש משאלות על מניות עלומות.
הבעיה היא ששתי החזיתות קשורות זו בזו בקשר הדוק: נתניהו לא חורג מהרגלו ולא פותח את פנקס ההמחאות הפרטי. כל עוד ועדת ההיתרים איננה מאפשרת לו לגייס תרומות, פרקליטיו לא מקבלים כסף. הם מצידם לא עובדים בחינם, ולכן לא מוכנים לקחת את חומרי החקירה ולהתחיל להתכונן לשימוע. ביום שלישי השבוע חל מפנה מסוים: הפרקליט הצעיר עמית חדד לקח את חומרי החקירה, ככל הנראה לאחר שהגיע להסכמות עם ראש הממשלה על תשלום מקדמות לשכר הטרחה שלו. יתר הפרקליטים עדיין לא קיבלו הבטחה ולכן שוקלים להתפטר מתפקידם. כפי שאמרנו, במצב שנוצר לא רק בלשכת נתניהו מורטים שערות, גם בצלאח א־דין. 
