ג'יבריל רג'וב, יו"ר ההתאחדות לכדורגל ברשות הפלסטינית, כתב מכתב רשמי לבעלי קבוצת אתלטיקו מדריד, ובו הפציר בהם לא להגיע לשחק בירושלים החודש בגלל "פשעי הכיבוש הישראלי". בד בבד הוא התאשפז בבית החולים איכילוב לטיפולים.
רג'וב אוהב להתראיין בתקשורת הישראלית ולהצטייר כסמן השפוי רודף השלום. אך לאורך השנים הייתה דואליות בהתבטאויותיו: מחד גיסא תמך בהידברות, ומאידך גיסא נשמע כמו שהוא נראה: מאפיונר. "אנו חיים תחת כיבוש גזעני ופשיסטי", הצהיר בשנת 2014. "אם היטלר היה בא, הוא היה לומד מהישראלים את דיכוי האנשים ולומד מהם את מחנות הריכוז, מחנות ההשמדה ההמונית". קשה להחליט למי להאמין, לרג'וב הראשון או השני.
לפני שנתיים לערך זכתה באליפות פלסטין בכדורגל קבוצת ואדי ניס, כפר ערבי ליד אפרת. קבוצה מגוש עציון, "האריה האדום", הזמינה אותם למשחק ידידות. קפטן הקבוצה הפלסטינית נאלץ לסרב להזמנה החביבה באומרו: "ג'יבריל רג'וב יקבור אותנו אחד־אחד באדמה אם נשחק מולכם". אני מציעה להאמין למה שהוא אומר לפלסטינים, ולא לרזי ברקאי.
מבחינת רג'וב "ישראל היא סרטן באזור. בשם א־לוהים, אני בטוח שכל גרגיר מפלסטין ההיסטורית – מהים עד הנהר – ישוב אלינו!" (ערוץ 10, 2007). לא הידברות, לא שתי מדינות, לא כלום. מהים עד הנהר. אותנו – את מי שחי כאן בין הים לנהר, למגינת ליבו של רג'וב – יש לסלק או להרוג. חודשים מספר לאחר התבטאותו זו התגלתה בגופו של רג'וב מחלת הסרטן. הוא נותח ארבע פעמים. אבל כמו שישראל אינה יוצאת מהאזור, כך גם הסרטן של ראש ההתאחדות הפלסטינית. אתה מבין, גבריאל, סרטן הוא מחלה עקשנית.
הפעם רג'וב אינו מסתכן. הוא הולך לטובים ביותר, כלומר אלינו, ובוחר להתאשפז באיכילוב. הייתם חושבים שהטיפול המסור שהוא מקבל ירכך אותו וינמיך את להבות השנאה, אך לא. בדרישתו מאתלטיקו מדריד לבטל את ביקורה המתוכנן רג'וב מנסה לשחזר את ההצלחה שלו בביאוס הכללי שנוצר אחרי שלחץ על נבחרת ארגנטינה לבטל ביקור דומה בשנה שעברה. בפעם הקודמת הוא הצליח.
מה אנחנו עושים מול שתי הפעולות האלו? אנחנו יכולים לספוק כפיים ולהגיד שאין גבול לצביעות ואיזה חולירע, אבל אני לא משוכנעת שזה יגרור את האפקט הרצוי. אנחנו יכולים להתנהג כמו עם נורמלי ולהגיד לו שישכח מזה. שבדיוק יש עומס במחלקה האונקולוגית ושאנחנו מעדיפים מטופלים שלא מטיפים להטיל פצצת אטום על ישראל. ולא, אין לנו שום חובה על פי שבועת הרופאים המפורסמת לטפל בו. בשבועתו, היפורקטס לא הוסיף כוכבית הכוללת בטיפול המתחייב גם תיירות מרפא. זה בונוס על בסיס מקום פנוי ורצון טוב, שבדיוק אזל כרגע.
אפשר כמובן להיות יצירתיים: כמחווה של רצון טוב אפשר לבקש מנבחרת ישראל בכדורגל לחתום לו על הגבס. איזה גבס, אתם שואלים, לא אמרת שכנראה שיש לו סרטן? ובכן, אחד מסיכוני המקצוע של גבריאל בשבתו כיו"ר התאחדות הכדורגל, שמכניס פוליטיקה למשחקים ומעצבן מאוד את אוהדי הקבוצה היריבה כשהוא משפיע על מסי לא לבוא הנה, הוא שאולי במסדרון יפגוש אותו אוהד. זה בהחלט סיכון. זה כמובן (עדיין) לא קרה אבל אם חלילה יקרה, כדאי שלאיכילוב תהיה חבילת טושים בהיכון.
למה באמת בחר אבו־ראמי לחצות את הקווים ולקבל טיפול דווקא אצל שנואת נפשו? זו שהוא אמר עליה שהיא "מדינה של פרחחים. הפשיסטים יכולים ללמוד מהמדינה הזאת. הממשלה הזאת – אין חצוף ממנה בהיסטוריה האנושית – מגדול עד קטן…". מי רוצה להיות מטופל בידי פרחח? אולי היינו צריכים לענות לו במכתב מנומס שמודה לו שבחר בנו להציל את חייו, אבל מבהיר שכנראה הטיפול כאן יגרום לו עוגמת נפש ואולי גם יוביל לתביעה על רשלנות רפואית. יתרה מזו, ידוע שאופטימיות החולה היא פרמטר חשוב להצלחת הטיפול: אולי עדיף שיטופל במקום שבו הוא מאמין ברופאים, ולא חושב שהם חבורה של פשיסטים. זה יתרום לבריאותו.
