בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על "כנס השמרנות הראשון בישראל" שנערך בשבוע החולף בירושלים, וליבי נחמץ. אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באצטלת השמרנות, חש איך "את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", ולא מתלהב.
אם לקרוא לילד בשמו, מוטב לקרוא לשמרנות "שמרניזם". כן, עוד מיזם תוצרת חוץ שיצרו הוגי העמים כדי להתמודד עם בעיותיהם שלהם, ושאנחנו מאמצים לחיקנו מתוך אשליה שהוא יפתור את בעיותינו בתהליך התחייה. כך ייבאנו לכאן עם בואנו לארץ את הסוציאליזם והקומוניזם מצד אחד, ואת הקפיטליזם והליברליזם מצד שני. אנחנו עדיין מעדיפים מותגים תוצרת חוץ על מוצרי כחול לבן. "חיקוי מתוך התבטלות", קרא לכך אחד העם בזמנו.
כך גם חשתי לפני כמה חודשים נוכח מיזם "ספריית שיבולת", שהגדירה את עצמה כ"בית של הספרות הלאומית השמרנית" ה"מבקשת להביא את מיטב הספרות העיונית השמרנית והימנית מהעולם, במטרה להרחיב את הגבולות הצרים מדי של השיח הישראלי". יש לברך על היוזמה, אבל גם לדעת בבהירות מה אין בה.
ראשית, שום הוגה דעות או אינטלקטואל מערבי שמרני עכשווי אינו אטרקטיבי בעיניי יותר מהוגי הדעות שלנו, של תורת ישראל. יראת השמיים, ההנאה האינטלקטואלית, עומק המחשבה ובעיקר ההשפעה על חיינו העכשוויים, הפרטיים והלאומיים כאחד, שאני מוצא בכתבים התורניים שלנו, מרובים לאין ערוך מאלה שאני יכול למצוא לא רק בהוגים העכשוויים, אלא אפילו בפילוסופים והוגי הדעות הקלסיים. מדי פעם אני מציץ בספריהם וחוזר לגירסא דינקותא שלי מימי האוניברסיטה – אבל אי אפשר להשוות אותם ללימוד של פרק אחד מהמהר"ל, מאמר אחד מתורת החסידות, או פסקה אחת של הרב קוק, שכולם מלאים כל טוב ששום הגות מערבית לא תשווה לו. בכנות, פשוט חבל לי על הזמן.
שנית, לא על ההגות המערבית, אפילו "השמרנית", תהיה תפארתנו. "חוכמה בגויים – תאמין, תורה בגויים – אל תאמין". יש הרבה מה ללמוד מההוגים האלה, אבל לא זה עיקר הבניין האינטלקטואלי שאנחנו זקוקים לו. עיקר ענייננו הוא ליצור מחשבה אמונית שמיוסדת על הנחות היסוד ותפיסות היסוד של תורת ישראל ומתפשטת מהן לכל תחומי החיים.
הבעיה היא שכאשר לומדים בכתבי המהר"ל, למשל, הרלוונטיות של דבריו לתחומים כמו מדע המדינה, מדיניות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, חינוך, היסטוריה וכדומה אינה מפורשת. על הלומד לתרגם את התפיסות האמוניות למושגים ותחומים שהן אינן עוסקות בהם ישירות. הוא צריך להבין בעצמו דבר מתוך דבר, ומשימה זו אינה פשוטה ואינה שווה לכל נפש. לעומת זאת, הוגי המערב השמרנים של ימינו עוסקים ישירות בתחומים האלה, ולכן על פניו נראים כחלופה זמינה למחשבה הפוסט־מודרנית.
אבל מבחינתנו, להוגי המערב האלה אין הרבה מה להציע: בסופו של דבר הנחות היסוד שלהם מערביות ולכן מוגבלות. מתוך הגותם אפשר אולי להפיק חוכמה, אבל לא תורה, לא הדרכת חיים פרטית וודאי שלא הדרכה לאומית על החוקיות ההיסטורית הייחודית לעמנו בכלל, ועל ההוויה המדינית המתחדשת שלנו בדורות האלה בפרט.
יש אמנם נקודות חפיפה לא מעטות, אבל בעיקרו של דבר את תורת חיינו נצטרך לחצוב מתוך עצמנו, מתוך מקורותינו שלנו. לא נוכל לבנות את תחייתנו על מקורות זרים לרוחנו ולייעודנו.
שלישית, השמרנות אינה "הדבר הבא". היא חזרה לאחור. היא ריאקציה, תגובת נגד לפירוק הפוסט־מודרני. היא מנסה לשקם את התודעה המודרנית כדי שתחזור ותעמיד בסיס לאדם. אבל אין חזרה לאחור בהיסטוריה. התשובה לביקורת הפוסט־מודרנית היא בהעלאתה לשורשה וביצירת תודעה חדשה אמונית שתחבר מחדש את האדם לשמיים ותחזור להשריש אותו בהם, אבל הפעם בלי לדכא את האדם ואת חירותו, יכולותיו וכישרונותיו.
המשימה שלנו היא קשה הרבה יותר מ"העתק הדבק" של המחשבה המערבית, אפילו השמרנית. המשימה שלנו היא ליצור תורת חיים הנוגעת לכל התחומים מתוך התורה שלנו, מתוך אמת המחשבה הישראלית, שיש בה יסודות מחשבה אמיתיים הנוגעים לכל הסוגיות שעוסק בהן היום השיח הישראלי, אלא שהם עדיין לא מפותחים לכדי משנה אקטואלית, סדורה ומקיפה.
נוח להסתתר מאחורי המותג "שמרנות" בהתמודדותנו מול הפרוגרסיביות הפוסט־מודרנית, שהרי לגיטימי ומקובל להיות שמרן; ואילו להיות תורני או אמוני, כל שכן משיחי, הוא עניין השנוי במחלוקת – אבל לא נוכל לברוח מעצמנו. אנחנו זקוקים לתזונה הרוחנית המיוחדת לנו. עם ישראל זקוק למהפכה אמונית, לא לשמרנות לאומית או דתית; לשיבה בתשובה קדימה, לא לחזרה לאחור; למהפכה תרבותית אמונית ישראלית שתהיה בהמשך גם בשורה ומקור השראה לעולם כולו. זו המשימה שלנו בדורות התחייה, וזה בדיוק גם מה שמצפה מאיתנו העולם הרחב, גם אם הוא עצמו לא מודע לכך. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – לא מטורונטו, מקנדה ומניו־יורק.
