מה היה בעיר סדום שהפך אותה ראויה לעונש של חורבן גמור ונורא, ולמשל ושנינה עד ימינו למקום שאין בו דין ואין דיין? התורה אינה מספקת תשובה ברורה לכך, ולכן המדרשים חוגגים באינספור "מעשי סדום". רובם המכריע הם וריאציה של "אין דין ואין דיין". החטא הסדומי העיקרי לא היה עצם המעשים הנוראים שעשו זה לזה, אלא שלא הייתה בה מערכת משפט שאפשר לסמוך עליה. אחד המעניינים שבהם טוען שלוט כיהן למעשה כנשיא בית המשפט העליון של סדום, ו"בשעה שהיה אומר להם דברים ערבים להם, הם אומרים לו: 'גש הלאה'", כלומר, התקרב ונשמע אותך, "ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם, היו אומרים לו: 'האחד בא לגור וישפוט שפוט?'".
הרושם הוא שזה דיוקנה של מערכת המשפט הרצויה בעיני הקואליציה הנוכחית: כזו שתפסוק רק לפי מה שמתאים בעיני השלטון. כך לפחות עולה ממכלול ההצעות ל"תיקונה" של מערכת המשפט שלנו, ול"שיפור האיזונים" בינה ובין שאר רשויות השלטון: ביטול זכות העמידה של עותרים שאינם מייצגים נפגע ספציפי; פסקת התגברות שתאפשר לח"כים, ברוב קואליציוני רגיל, לבטל כל פסילת חוק בידי בית המשפט העליון; רעיון מרחיק לכת יותר, שנועד למנוע מהשופטים כל בקרה של החלטות מנהליות של הממשלה או הכנסת; מינוי שופטים בהליך שיכלול גם שימוע פוליטי בכנסת, באופן שכנראה ירחיק מראש מועמדים שיחשבו שהשלטון אינו חפץ ביקרם.
התוצאה מכל אלה תהיה כמובן מערכת משפט מסורסת, שמולה שלטון שיכול לפעול ככל העולה על רוחו. בראש עומדת ההצעה שהולידה את המשבר הנוכחי: חוק חסינות אישי, תפור למידותיו של ראש הממשלה, שיאפשר לו לוותר על הצורך להתמודד עם האישומים העומדים בפניו. ממילא ברור שאחרי חסינות פרטית כזו אי אפשר יהיה לעולם להעמיד לדין איש ציבור, ואולי אדם כלשהו, בעבירות שחיתות.
את "המהפכה האנטי־חוקתית" הזאת צריך וראוי לעצור כמה שיותר מהר. מימושה עלול לגרום לאחד משני תסריטים קשים, ואולי לצירוף של שניהם. האחד עלול להיות עזיבה של ישראלים רבים את הארץ; ישראלים טובים שנקעה נפשם מהמצב ואינם רואים סיכוי לשינויו. האחר הוא מרי אזרחי פנימי, של אנשים שעד היום הסכימו לשרת בשטחי יהודה ושומרון אף שהם מאמינים בכל ליבם שהאחיזה באזורים האלו היא אסון מוסרי, דמוגרפי ומדיני. הם עשו זאת מתוך אמון בסיסי בכללי המשחק הדמוקרטי, אבל ברגע שהאמון הזה יישבר – התהום היא הגבול.
אסונה של סדום היה נמנע אילו נמצאו בה לפחות עשרה צדיקים. גם האסון האורב לפתחנו עשוי להימנע אם יימצאו בקואליציה המתגבשת לפחות עשרה צדיקים שיקומו ויאמרו: עד כאן. אנחנו חושבים שנתניהו הוא ראש ממשלה מצוין, אבל כשם שאהוד אולמרט לא היה יכול להסתתר מאחורי דין הבוחר כשהואשם בשחיתות, כך גם נתניהו.
אם יקרה התסריט הרצוי הזה, מוכרח לבוא אחריו גם השלב הבא: שיח ציבורי מקיף, עמוק וכן לגבי הסיבות לחוסר האמון במערכת המשפט אצל חלקים גדולים כל כך מהציבור. השיח הזה יצטרך לבחון איך רצף ארוך של תיקים פליליים הועמד לפני אישים פוליטיים שונים בדיוק כשרצו לערוך שינויים כלשהם במערכת המשפט; איך פרקליטי המדינה, העומדים בתוקף על הצורך לסרוק במסרקות של ברזל כל מערכת ציבורית, ניסו לפגוע בעצם קיומה ובסמכויותיה של הנציבות שביקשה לבחון גם אותם; איך שופטי העליון דאגו במשך שנים למחזר את בני דמותם; איך משפטנית מעולה כמו רות גביזון נפסלה לעליון כי "יש לה אג'נדה", אבל משפטנים אחרים, מרשימים הרבה פחות, קודמו בלי בעיה; איך ממשלות רבות, כולל ממשלות העבודה, לא יכלו לקדם כמעט שום מדיניות רבת ערך מחשש שלא תעמוד במבחן בג"ץ.
כדי שמערכת המשפט לעולם לא תעמוד עוד בפני סכנת הריסוק שמאיימת עליה עכשיו, דרוש שיח כן מצד כל המחנות, או במילים אחרות: לפחות עשרה צדיקים גם מן האופוזיציה – הפרלמנטרית, אך גם האקדמית, המשפטית, והתקשורתית – שיהיו מוכנים לנהל שיח הוגן על מקומה הרצוי של מערכת המשפט בכלל רשויות המדינה ולנסח כללי משחק חדשים ומאוזנים.
