ידיה של נ' הקוסמטיקאית מעסות את פניי בתנועה אליפטית נעימה. יש לה מגע קסם זה יכול היה להיות הטיפול המושלם, אילולא הייתה לה נטייה מפוקפקת לנסות למכור לי מוצרים תוך כדי שהיא ממסטלת אותי עם המסאז' שלה ולחרב לי את הכיף.
הבחורה גאונה. שימו אותה מול הפלסטינים והיא מארגנת לכם בתוך חמש דקות הסכם שלום שבו הם אלה שיחזירו לנו שטחים. בפעם שעברה היא הצליחה, תוך כדי פילינג אפרסקים או משהו, למכור לי זוג סבוני פנים מ־ע־ו־ל־י־ם ובמקרה הם גם היו הסבונים הכי יקרים בסדרה.
אבל גם אשת שיווק משופשפת כמו נ' יודעת שבשביל לגרום ללקוחה להוציא את הארנק יש צורך אקוטי בלשמור אותה שמחה ומאושרת. שזה אומר לספר לי כמה יפה וצעיר העור שלי ואיך אני נראית טוב לגילי באופן כללי, ולא, כמו שהיא העזה לסנן תוך כדי "החדרת לחות" ש"מתחילים לך קמטוטים קלים בעיניים, ממליצה לך לנסות את הקרם החדש שלנו".
רגע־רגע, מה אמרת שם? תחזרי על זה שוב?
היא אמרה קמטים. וזה כבר יספיק לי בשביל לקפוץ מתוך מיטת הטיפולים לעבר המראה כדי להבין למה היא מתכוונת. בסוף מצאתי אותם. קבוצת פסים בצורת שפם חתול שמבקעים את זוויות עיניי בכל פעם שאני מחייכת.
אני מתבגרת. זה אמנם קורה לי לאט מהאחרות (או לפחות ככה אני רוצה להאמין) אבל אפשר להרגיש את השינוי. פתאום קשה יותר לשמור על המשקל. ובשבוע שעבר מצאתי את עצמי שואלת חברה מתי מתחילים ללכת לממוגרפיה. והודעת הפייסבוק שבישרה שהשבוע סגרתי 36 אביבים לפי הלוח הגרגוריאני לא ממש הוסיפה לאופטימיות, כי זה אומר שכעת אני קרובה יותר ל־40 מאשר ל־30, מה שעלול להפוך אותי בעוד לא הרבה זמן לאחת שמקלידה לאט ושואלת חמש פעמים "מה?" כשמספרים לה משהו.
אבל יותר משהקמטים מאיימים על קיומי האסתטי, מאיימת הזקנה המנטלית. זו ששלחה לא מזמן את אחד מחבריי הטובים שבהיי־טק הביתה בגיל 47 עם ארבעה פיות לפרנס. "קיצוצים", הם אמרו לו. ואיכשהו יצא ששלחו הביתה את כל המבוגרים. תוחלת החיים רק עולה, חצי מהחיים עוד לפניו, אבל השנה המכריעה הזו, שבה השיער שלו הלבין ברגע, בתוספת ניתוח גב שעבר וגרם לו להיתפס כמי שמתחילות אצלו בעיות בריאותיות, הכריעו את הכף.
ואת אומרת לעצמך – חייב להיות לפחות איזה שטח אחד בחיים, חלקת אלוהים קטנה, שבה לגיל ולניסיון יש עדיין יתרון בעולם הזה. שאיפשהו באבולוציה התעסוקתית יש פסגות שאפשר לכבוש רק כאשר השערות מתחילות להלבין ומתחילים לאהוב סודה. נניח ניהול בכיר. ואז את שומעת שאזרחי אוקראינה בחרו בקומיקאי יהודי בן 41 לנשיאות.
בלועזית יכנו את זה אייג'יזם. גילנות. חוקרים רבים ניסו לאפיין מתי עברנו מהתאגדות אנושית שמביטה בהערצה אל זקני העיר לכזו שסוגדת לנעורי נצח. ב־2005 הצליח טוד נלסון לנסח את מקור החרדה: אייג'יזם הוא דעה קדומה מהפחד העצמי העתידי. הפחד הזה, להיראות כמו הזקן הדחוי שאנחנו חוששים להיות, הוא גם זה שמניע אותנו להתאכזר למבוגרים שבינינו, תוך כדי שאנחנו מדחיקים את העובדה שההתבגרות לא פוסחת על אף אחד.
ופתאום את רואה ברחוב בני חמישים פלוס עם שיער שחור ומלא. בנות שישים עם פנים מוחלקות מבוטוקס וצוואר מידלדל. חברה שלמה שמצויה בהכחשה גילית, וקשה לבוא אליה בטענות. הם חטפו את הכאפה שמתישהו כולנו נחטוף. כל בני השלושים והארבעים שאנחנו עכשיו, שמצויים בשיא כוחם ומרגישים על גג העולם.
כי אי־הרלוונטיות אף פעם לא נוחתת ברגע. היא תזנב בנו אט־אט, כשנבחין פתאום שהבוס החדש הוא בעצם עשור מתחתינו, שהפסקנו להבין את הבדיחות של הילדים, שהשחקנים בסדרה האהובה עלינו כבר לא בגיל שלנו ושהחברים שלנו התחילו לקבור הורים.
אז השבוע התחלתי פתאום לפחד. כי אני זוכרת את היום ההוא לפני 16 שנה שבו הגעתי למוקד השירות, סטודנטית בת 20, ובעמדה שלידי היה אבא של חברה שלי, ולא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה שגבר בן 55 עם תואר שני ומעל עשרים שנות ניסיון יושב לצידי ושנינו מרוויחים אותו הדבר.
נ' הקוסמטיקאית מציעה לי את קרם האנטי אייג'ינג הראשון שלי. והכול מתחיל ונגמר שם. בסמנטיקה המילולית. כשהקרם צריך להיות אנטי גיל ולא בעדו. אני מתבוננת במראה של הקליניקה על חריצי העיניים, ונ' מציצה מאחור במבט דרוך.
"נו, לארוז לך?" היא שואלת.
"הרווחתי אותם ביושר", אני עונה, ויודעת שזו קלישאה שרק אנשים מזדקנים אומרים.
